מה שקורה כעת, הוא סמל לדרך הלמידה בפלנטה הזאת בכלל ואצלנו היהודים ובארץ ישראל שלנו, בפרט.
אני מוצאת עצמי נעה בין ההבנה שמה שקורה חשוב והכרחי,
שעדיין אין תקומה ללא הרס (כדרך הטבע),
לבין תחושת עצב תהומי ובכי על מה שנעשה לאנשים ולאדמה ועל המקום הקשה בו אנו מצויים מבחינת רמת ההתפתחות הכוללת.
הדבר בו אני מוצאת נחמה, זו הידיעה שמה שקורה הוא מה שקורה ושאף על פי כן ולמרות הכול, זו המדינה היחידה בה אני מוכנה, רוצה, לחיות.
חשוב מאוד לשים דגש (אפילו אם לשם כך עלינו לקחת, לרגעים, הרבה אוויר), על כול הדברים שהקמנו ועשינו במדינה שלנו, על כול האנשים הטובים שמצויים בקרב היהודים והערבים כאחד, על כך שכול אחד לומד בדרכו.
זה אחד הדברים שאני לומדת לכבד, יותר ויותר עם השנים.
אם אני מסתכלת לאחור מאז קום המדינה ועד הים' (נולדתי כמה חדשים לפני קום המדינה), אני רואה מדינה שמתלכדת בשעות אסון, איום ולחץ.
זה מדהים אותי בכול פעם מחדש, איזה דברים מדהימים, יצירתיים ונעלים, יוצאים מאיתנו בשעות קשות!
כול עוד זה הדפוס, לפחות קורים בשעות קשות, גם המון דברים טובים והאנושיות מתגלה במלוא הדרה, בלי הבדלי דת מין גזע ולאום.
מכיוון שלמדתי שיש לנו יכולת בחירה, אני בוחרת להתמקד בכול הדברים שאני מעריכה, אוהבת, בכול האנשים שיש להסיר בפניהם את הכובע, בלשון המעטה, בארצנו הקטנטונת ובעולם!
לפעמים אני קצת מתנדנדת וליבי בוכה, אבל גם זה חלק מהיותנו בני אנוש וזה בסדר, רק שלא ""נעבור לגור"" בבכי, בייאוש ובתסכול.
נזכור שכול אחד מאיתנו יכול לעשות רק מה שהוא יכול. נזכור לברך על כך כול הזמן, בידיעה ברורה שדבר אינו לריק, או לשווא, גם אם איננו רואים את "התכנית הגדולה". זה מה שמעודד אותי.
ה"משחק" בין האדם (ההשתקפות הנוכחית), לנשמה (הנותנת חיים לגוף הזה), כנראה ילווה אותנו במעבר החיים הנוכחי: "אני האדם", שבוכה על האנשים, העצים, על הפחד והבהלה העולים במצבי הישרדות בעוצמות ו"אני הנשמה" שרואה דברים מנקודת מבט אחרת. השילוב ביניהם מאפשר את שפיותי.
ובהזדמנות זו, תודה לכם יקרים מעומק ליבי, על האיחולים, הברכות והשיתופים. באהבה רבה, דורית.