הדרך בעיני היא להסתכל על כל אחד כעל נשמה שיש לה את הבחירות שלה ולכבד אותן. מאוד קשה לנו לעשות זאת מפני שמאוד קשה לנו לכבד בחירה של מישהו שהלך מהעולם, ואנו רוצים אותו על ידינו.
באופן טבעי, אנו מרחמים על האנשים הקרובים לנו שנמצאים בצרה. אם נצליח להגיע למקום של קבלה בתוך עצמנו, נוכל לכבד את הבחירה של השני ולהיות שם בשבילו. נוכל לשדר לו שהוא יכול, שיש לו כוח, ואנו סומכים עליו שיגיע הזמן והוא יתגבר על זה. אני זוכרת שפעם אמרתי לחברה: "תסמכי עלי שאני יודעת מה אני צריכה לעבור. תפרגני לי את מה שאני צריכה לעבור. אם את יכולה להיות על ידי, לתמוך בי ולהקשיב לי זה נהדר, וזה בסדר גם אם לא אשתף אותך בעניין". לפעמים עלינו לעבור כל מיני דברים לא פשוטים ולא קלים, וזה קשה למישהו שאוהב אותנו לראות את זה.
אם אני לא סומכת על השני שהוא יודע שהוא עובר מה שהוא צריך לעבור בשביל להגיע למסקנות שלו, אני עושה לו עוול מאוד גדול. אני מחלישה אותו. זה נכון לגבי כל אדם ובוודאי לגבי אלה שקרובים לנו. ברגע שהבנתי שאני מחלישה מישהו אחר בכך שאני מפעילה את החרדות שלי עליו, או מעבירה לו מסרים של "אוי ואבוי", התחלתי לעשות שינוי.
כשאנו עושים את הסוויץ' הזה אנו רואים את הדברים אחרת והעולם נראה אחרת. השקפת העולם שלנו שונה, מצב הרוח שלנו אחר, אנו מתייחסים לדברים ממקום אחר.
למשל, יש הבדל בין צער פרידה, הכולל את ההבנה שמישהו לא נמצא כאן יותר בגוף הפיזי, לבין אבל, כשנדמה שאין, ולא יהיה, שום קשר והכול נגמר.
לאורך השנים גיליתי שדווקא נשמות, שמהראשית שלהן מאוד עוצמתיות ויש להן בחירות מאוד חד משמעיות, לא יכולות ללמוד בקלות עד שהן לא מבינות ויודעות שהן יכולות ללמוד בקלות. הדרך האוטומטית היא ללמוד עם כול העצמה, היות ודרכן לעשות, ללמוד וללכת דרך החיים, עם כל העוצמה ועם כל הכוח מבלי לחשוב/להבין, שיש דרך אחרת, שקימת עוצמת רכות. אני מדברת על איזשהו דפוס שדווקא נשמה שהיא חזקה, קשה לה ללכת בדרך הזורמת הנוחה כי זה כאילו "לא שווה" ללכת בדרך הקלה.
נשמה כזאת תלמד רק מהתנסויות שהן מאוד דרמטיות וחזקות. כשהיא מתעקשת על משהו, היא מתעקשת "שככה זה" ואי אפשר להזיז אותה. עד שהיא מזיזה את עצמה.
אם את/ה בוחר/ת בסבל זה לא אומר שזה נובע מעוצמה, יכול להיות שנולדת עם דפוס שמגיע לך עונש.
שאלה: יכול להיות שיש איזשהו חלק בנשמה מסויימת שרצה להיות מסכן ואין לזה קשר לחוזק?
תשובה: אם את לא חזקה את לא יכולה לבחור מסכנות. נשמה לא לוקחת לעצמה שום בחירות אם היא לא מסוגלת לעמוד בהן. אם היא לא הייתה צריכה לעמוד בזה היא לא הייתה בוחרת בזה. אנו לא בוחרים סתם.
כשהבנתי את ההיגיון בבחירה שלי במשפחה שלי ובחיים שלי, נעלם לי כל הכעס.
המגמה שלי היא לעזור לכם להיות מועצמים, לפתח רגישות ומודעות יותר גדולה לעצמכם על מנת שתוכלו להנהיג את המציאות שלכם.
אני לא יכולה להיות מנהיגה על המציאות שלי אם אני לא לוקחת על זה מאה אחוז אחריות.
אם האחריות היא של מישהו אחר, אני קורבן קרי, היצירה ולא היוצר.
אם אנו רוצים לצאת מעבדות לחירות ולא לשחזר יותר,עלינו להבין שכאשר אנו מחכים לדברים, ונותנים להם כוח, אנו מתנהגים כקורבנות. כשאנו אומרים: "זאת המציאות, ומה אנו הולכים לעשות עם זה"? – אנו יוצרים.
עלינו להבין שכל אדם הוא נשמה עם הבחירות שלו. בין שהוא תינוק בן שנה, או בן מאה, יש לו את הדרך שלו כולל הדברים הקשים בחיים שהוא בחר לעבור. אנו מאמינים בו וסומכים עליו שהוא יכול לעמוד בזה ואנו נהיה שם כמקור של אהבה ושל תמיכה במידה הנחוצה.
שאלה: למה אנו צריכים לעבור דברים קשים בחיים, למה לכל אחד יש את הגיבנת שלו?
תשובה: זוהי תוצאה של דפוס הלמידה הארצי. עכשיו הוא משתנה, אין בו צורך יותר. אנו נושאים את הזיכרונות האלה. עכשיו אנו יכולים להגיע למקום של הבנה אחרת, שלא יגיע בכלל לכדי קארמות מפני שהוא יקבל, יבין ויפתור את הדברים מיד.
שאלה: אני הבנתי שמשנת 2000 אין יותר קארמות.
תשובה: הכוונה הייתה א). שנולדות נשמות עם רמת התפתחות כזאת שלא יוצרות יותר קארמות. ב). נולדות נשמות שאין להן קארמות. יש נשמות מאוד, מאוד, עתיקות שעברו כבר כברת דרך ובאו עם מודעות מאוד מפותחת, שסגרו כבר מעגלים עם תפיסה של "אני = אנחנו" מובנת לתוכן, הן באו בלי קארמות.
קארמה בסנסקריט = גורל. זה המעגל שאת/ה פגעת בי ולא סגרנו את העניין בינינו, ואת/ה כועס/ת עלי ואני כועס/ת עלייך, ואנו נפגשים שוב וזה מתפתח עד שאנו נולדות למשל, כאם ובת על מנת שנוכל לקבל אחת את השנייה.
הסיפור של הקארמה האנושית, הסבל והכאב האנושיים, נובעים מהבחירה שלנו להיוולד לעולם בלי הזיכרון של הנשמה. יש פחדים, חרדות, חששות, אנו מחוברים לדפוס ההישרדות והקיום, משום שבחרנו להיוולד לעולם שבו אנו יכולים לחוות את הפרטים: הריחות, הצבעים, הצלילים, המגע, השמע, הראייה והטעם. בשום עולם זה לא כך כמו בכדור הארץ.
בכדור הארץ בחרנו עולם שבו אנו מתפתחים דרך חמשת החושים, אנו מתפתחים מהפרט אל הכלל. דרך הלימוד של איתני הטבע, של המחזוריות, אנו לומדים את החיים. אנו יוצרים את החיים על פי הטבע. כלומר, אנו לומדים את הפרטים, איך זה מתבצע. בכדור הארץ יש לנו את האפשרות לחוות את כל סוגי הרגשות. אין רגשות כאלה בעולמות אחרים. אין שנאה, אין קנאה, לפחות לא בצורה הזאת. אין את הצורה הזאת של אהבה. רוב האהבות הגדולות בכדור הארץ לא קשורות לאהבה האוניברסאלית, הן קשורות לאהבה הארצית. זו לא אהבה אוניברסאלית במובן שאני אוהבת את עצמי ואני אוהבת אותך, ולך יש את הדרך שלך ולי יש את הדרך שלי. אם שטחי המציאות שלנו משיקים זה הולך, ואם הם לא משיקים זה בסדר, אני אוהבת אותך ומשחררת אותך. זה לא עובד כך בכדור הארץ. בכדור הארץ קיימים הרגשות האנושיים שנובעים מהתפיסה האנושית שמחוברת בחלק קטן מאוד לזיכרון הנשמתי – אם אתה עוזב אותי אני אבודה, אני נטושה, אני לא שווה, העולם מתמוטט. כלומר, אני בפני עצמי אין לי תחושה של ערך. אני לא מרגישה שאני נשמה טהורה, נהדרת ונפלאה וככה גם כל אחד אחר, שכחנו את זה. לכן יש המון סבל וכאב.
ברגע שאנו מתחילים להתחבר להבנה שכל אחד כולל אותנו הוא נשמה טהורה, הסבל מתחיל להצטמצם, ואנו מתחילים להתחבר לשפע, ליופי, להערכה. רוב בני האדם לא נדיבים במובן שהם לא מפרגנים. לפעמים אנשים נותנים כסף ממקום של חיפוי או פיצוי ולא ממקום נדיב. אני מדברת על נדיבות, נדיבות זה משהו שמפרגן.
זה להיות באינטימיות ולהתחלק. זה מקום של נשמה לנשמה, זה מקום אחר שאנו לאט לאט מתחילים להכיר אותו. כשאנו נמצאים במקום הזה, גם אם את/ה רוצה ללכת לדרכך ואני לא רוצה שתלך/י, אני אפרגן לך מכל הלב. אני אתגעגע אלייך, אבל זה בסדר.
שאלה: פתאום הבנתי שלא מדובר על סילוק התוכנה הישנה, אלא מדובר על החיבור של התוכנה הישנה עם תוכנות חדשות. התוכנה הישנה היא בסיס.
תשובה: מדובר על חיבור בין תוכנות, מדובר על הוספה, תוספת. הבאתי בזמנו את הדוגמה של הבמה עם השחקנים: מגיעים שחקנים חדשים = נקודות מבט חדשות ואז "השחקנים" הישנים, מתחילים לזוז ממקומם הקודם, עד שהשחקן הישן עומד מאחורי השחקן החדש ונותן לו את הידע והתמיכה שלו עד שהוא מוכל בתוך השחקן החדש.
דיברנו קודם על היכולת להכיל. המצב שלנו משתנה לגמרי ואנו עוברים למקום של הנהגה. ברגע שאנו מרשים לעצמנו להכיל כל מיני סוגים של רגשות ותחושות, בבחינת let it be , כשכול רגש מהווה חלק ממכלול של רגשות רבים אחרים שקיימים בנו, אנו לא עוד במצב של "לעבור לגור" באף תחושה לאורך זמן. אנו מאבדים את ההנהגה והופכים להיות קורבנות, ברגע שאנו משחזרים את הכאב, החרדה, הגעגוע, הפגיעה וכד' והחיים שלנו הופכים להיות סביב זה. כשאנו מכילים את החרדה ומבינים שזה חלק מהחוויה, היא לא משתלטת, ואז אנו בהנהגה, יכולים להשתמש בזה, יודעים מה לעשות עם זה. תמיד כדאי לראות מה זה משרת. אין שום רגש שלא משרת משהו. ברגע שאנו מבינים מה זה משרת אנו גם יכולים לשנות. אולי לא נרצה לשנות אבל נהיה מודעים לזה. יש הבדל בין זה שמשהו משתלט עלינו לזה שאנו הולכים למשהו ממקום של בחירה.