אנו נמצאים בתקופה שהכל מסביבנו ובתוכנו גועש ורוגש. על כן, ככל שנפנים את רעיון ש"הדבר הקבוע ביותר ביקום הוא השינוי", כחיבור מחודש לקוד הבסיסי הנשמתי הלכה למעשה, בגוף הפיזי על בסיס יומיומי, כך תיקל עלינו הדרך.
בעצם, את החיים בכדור הארץ חווינו עד כה, בניגוד לדפוס הבסיסי הזה. חיפשנו (ועודנו מחפשים), מקורות ביטחון, בקבוע, במסודר, בצפוי ולא פשוט לנו עם המשתנה והבלתי צפוי.
יצרנו לנו את אזור הנוחות האישי שלנו ויש לנו קשיים לצאת ממנו אפילו כשמדובר בשינויים לטובה. כבני אדם יש לנו קושי לעשות שינוי שאיננו בוחרים בו, (מה שאינו סותר ציפייה ורצון לשנות, מצד אחר), אפילו בדברים הנחשבים אלמנטאריים. אני לא מתייחסת כרגע למחלות למוות.
כלומר, השינוי התודעתי שאנו עוברים הוא בכך שלא ניקח דבר כמובן מאליו, שהכל יכול להשתנות, מה שיוצר עירנות גדולה, רגישות גדולה ובמילים אחרות מוביל אותנו לחיות בעכשיו. התהפוכות, השינויים הם בבחינת "השטיח שנסחב מתחת לרגלינו" כשבלית ברירה המודל של איך אנחנו צריכים להיות ואיך החיים צריכים להיות, מה נכון מה לא נכון וכדומה משתנה מפאת אי רלוונטיות.
העניין הוא בהפנמת הרעיון שאופי הנשמה, הצופן האמיתי ממנו נוצקנו, נובע מחוק היקום שהשינוי הוא הדבר הקבוע ביותר.
אופי הנשמה בתנועה מתמדת של גילוי ומיצוי, בהשתנות מתמדת, בהיענות מתמדת, בהתחברות מתמדת כול רגע נתון של זמן למה שיש באותו רגע ולא למה "שצריך להיות", למה "שהיה", ש"רצוי", אלא ל"עכשיו אני פה" = הוויה = לחיות מאה אחוז בכל רגע נתון של זמן. אין שנייה אחת של שעמום, אין שנייה אחת של חוסר סובלנות או סבלנות, מפני שאנחנו במאה אחוז הקשבה ובהיענות לרגע. זה נשמע אוטופי ואולי אידיאלי, מפני שזה מאוד, מאוד קשה לרובנו, בשל התפיסה שכל כך התקבעה בנו, בהיפוך לאופי הנשמה הנותנת חיים לגוף הזה!
ניל דונלד וולש ("שיחות עם אלוהים"), כותב בדף היומי שאני מקבלת ממנו, ש"שינוי הוא הסדר הטבעי של הדברים ואיננו מרוויחים כלום מזה שאנחנו מתנגדים לו". התקופה היא של שינוי גלובאלי ענקי, ויותר, ויותר אנשים רואים ומרגישים שינויים בחייהם הפרטיים. זהו טבע הדברים של העולם שאנו חיים בו ולכן ניל דונאלד וולש מציע: "תנועו בחן עם השינויים האלה בגלל שכל שינוי מביא הזדמנות יוצאת דופן לצמיחה. תנשמו, תירגעו ותחיו באמון ובביטחון שכל הדברים פועלים לטובתכם העליונה".