אני מבקשת לשתף אתכם הפעם בשיחה שהתנהלה באחת הקבוצות בנושא הכל כך פופולארי אצלי בשעורים… איך יכול להיות שלמרות שפיתחנו מודעות רוחנית ואישית, ואנו מתאמנים ומיישמים את השימוש בדמיון, מתקשרים, רואים דברים מנקודות מבט נוספות וכד' ובכל זאת… דפוסים ישנים "משגעים לנו את השכל" ובקטעים מסוימים עדין תופשים שליטה. והרי תשובתי לפניכם:
"התוכנה הישנה" (דפוסי החשיבה וההתנהלות המוכרים), עדיין שלטת בכדור הארץ, נולדנו אליה והיא חלק מאתנו, על מנת נוכל לתפקד בגוף פיסי בכדור הארץ. כלומר, לא יתכן מצב שבו לא נופעל ולא נושפע בכלל מהתבניות הישנות. אנחנו לומדים ליצור את המרחק ולהיות ה"בוסים" במובן של "אני הנשמה הבוס". במילים אחרות מתחברים דרך אימון, לחלק בתוכנו (הרובד הרוחני), הצופה ומתבונן בחיים, מתוך קבלה והכלה של החיים האנושיים על כל "הטוב והרע" שבהם, מה שמאפשר לחלק האנושי פרופורציות חדשות, כיוונים חדשים ויצירת מציאות בהתאם. זה מזכיר לי משפט בו השתמשו המדרכים הרוחניים שלי פעמים רבות: "מידת המרחק והקרבה הנכונים לכל ובכל רגע נתון של זמן, מאפשרים איזון ומיצוי מספק".
כאשר יכולת זו מוכלת בתוכנו והופכת לחלק מאתנו, הוא אינו מאפשר לדפוסים הישנים, למערכת התגובות האוטומטית, לנהל לנו את החיים. כך אנו מתאמנים בלהיות המנהיגים של חיינו ואת זאת אני מכנה: "אני הנשמה, הבוס". קרי, משתמשת בגוף הזה ו"מנהגת" אותו כפי שאומרים המדריכים (מלשון הגה, נהיגה, מנהג וכיוצא באלה).
ניקח כמטאפורה את "התוכנה הישנה" ונדמה אותה לביצה מאד, מאד, טובענית של דפוסי התנהגות והתנהלות באשר למה הגיוני ומה לא, מה אפשרי ומה לא, מה נכון ומה לא ועוד, ועוד, ועוד… המושכת אותנו לפעול על פיה, לעומת ידיעה חדשה שאפשר אחרת, שהדפוסים האלה אינם בבחינת אמת אוניברסאלית, שיש עוד דרכים להבין, לראות וליצור. על כן "דפוסים ישנים משגעים לנו את השכל". כך נוצר אצל רובנו פער בין הרצוי למצוי, הגורם הרבה פעמים לביקורת והאשמה עצמית, כשאיננו פועלים על פי הרצוי לנו, כלומר משחזרים התנהגויות ומנהגים שנראה לנו שאינם רלוונטיים עוד. חשוב לי להדגיש שזהו חלק מהמעבר מתוכנה ישנה לחדשה וזה לא קורה ברגע. המדריכים אומרים לנו: "לא נולדתם עם תוכנית הפעלה אתם יוצרים אותה".
כלומר, אנו יוצרים גישה חדשה הנובעת מהתרחבות מאד גדולה של פרספקטיבה והבנה. כיוון שזהו תהליך שאינו מתרחש באחת, אין פלא שעולות ספקות, שישנם עדיין דברים שמעכבים ומרחיקים אותנו מהפרספקטיבה הרחבה, מאותה יכולת הכלה וקבלה של כל היש מבלי להיות מטולטלים ממנו. הדרך שהמדריכים מציעים לנו על מנת ייקל עלינו לעשות שינוי הוא להתאמן בהכלת כל הדפוסים האנושיים בכלל ואלה שעדיין מפעילים אותנו בפרט, כחלק מהיותינו בני אנוש. ככל שכך, אנו מנהלים את הדפוסים הישנים במקום שהם ינהלו אותנו.
על מנת כך; עלינו לזכור א. שהכל בסדר, חלק מתהליך השינוי.
ב. לומר לעצמנו להכיר בכך שהגוף הוא "תלבושת" זמנית אותו בחרה הנשמה על מנת להשתמש בו למלא את ייעודה ולא "אני".
"אני" הוא נצחי חלק בלתי נפרד מהבורא, על כל מכלול תכונותיו וכישוריו "בדמותו ובצלמו ברא אותם".
ראיית המכלול בגוף הפיסי לא נועדה לחיים האנושיים מלכתחילה, אלא לאחר השלמת החוויה בעולם בו החוויה היא של חמישה חושים בלבד שהתוצאה היא; מה שרואים זה מה שקיים וכד'.
השינוי הגדול אותו אנו חווים במעבר החיים הנוכחי, הוא חזרה לראיית המכלול תוך כדי החיים בגוף פיסי ונכון יותר לומר, המעבר מתוכנה בה אנו מבוייתים על חמישה חושים, השרדות וקיום, עליונות ונחיתות וכד' אל החוש השישי, החיבור, בהכרה המודעת, בהבנה האנושית, לכוליות הנשמה.
כפי שקודם בתחילת ההתגשמות בכדור הארץ ועל מנת למצות את החוויה של החיים האנושיים בחרנו לשכוח, בגלגול הזה בחרנו לזכור מי אנחנו באמת = ניצוץ אלוה ממעל ב"תלבושת אנושית", שכך מגשים עצמו דרך חוויה.
בחרנו לעשות זאת דרך התיידדות מחודשת עם הרעיון שהגוף הפיסי הוא בבחינת כלי ("תלבושת"), שהניצוץ (הנשמה) משתמש בו וכשיסתיים תפקידו ניפרד ממנו. אנו נצחיים והתלבושת אינה "אני".
המדריכים מציינים שמתרחש תהליך של הגדלת מיפתח הזיכרון האנושי, מתפישת עצמנו כבני אדם, לתפישת עצמנו כנשמה שבחרה להיות אדם. הם מרחיבים ומציינים שאנו חווים מעבר של הכלת האגו האנושי ההשרדותי, לאגו הנשמתי השייך, המוגן, האהוב, הייחודי וכחלק מהכלל באותה מידה.
מעבר זה להבנה שהגוף מהווה "תלבושת" המאפשרת הגשמה דרך חוויה, מאפשר שינוי גישה ומודעות, לכך שקיימת חשיבות לשמור עליו, לטפח אותו, לדאוג לו, על מנת להפיק ממנו את המירב והמיטב מבחינת הגשמת הייעוד הנשמתי.
זהו תפקיד אותו לקחה הנשמה לפני התחברותה לחיים הפיסיים, (שעדיין נמצא אצל חלק גדול מבני האדם מעבר להכרה המודעת), הקשור בכך שלקחנו על עצמנו ליצור שינוי תודעתי, הכרוך בתהליך של מעבר בפועל, מעבדות של דעות, אמונות וקביעות לחירות של הכרה בניצוץ שאנו וכל המשתמע מכך. מכאן אהבה, חמלה וקבלה של האגו האנושי "הקטן" היא זו המאפשרת שינוי בפועל.