כל נשמה ברגע שהתחברה לגוף פיסי עושה את ייעודה, הייעוד הוא החיים עצמם. כל שבילי החיים והתפקידים שלקחנו לעצמנו, מזמנים לנו הזדמנויות, אפשרויות, כרי התנסויות; כבני זוג, הורים, חברים, כילדים ועוד, ועוד.
לכל אחד מאתנו "גבול הוויה" במילים אחרות, החלטנו להיוולד בתאריך מסוים, במין מסוים, למשפחה מסוימת, למדינה, תרבות מסוימת = "גבול הוויה" = החיים והדמות שבחרנו לגלם הפעם.
בתוך הגבול קיימת האפשרות לעשות כל מה שעולה בדעתנו על מנת להגשים את הפוטנציאל שלנו עד תום ומדוע? מפני שפוטנציאל שאינו מגשים עצמו מתכלה. במובן הרחב, אין מצב של התכלות, מה שמניע אותנו הוא הדחף להגשמה דרך חוויה.תלמידה: אומרים שהאדם ממצה רק 20% מהפוטנציאל שלו.
דורית: אדם ממצה 100% מהפוטנציאל שלו ברגע נתון של זמן מה שיכול להיות אחוז אחד בלבד מהפוטנציאל שלו…
ככל שרבות אבני נגף בשבילי חיינו, כך יהא גודל המאה אחוז. קרי, ברגע נתון של זמן אנו תמיד עושים את המאה אחוז שלנו של אותו רגע.
דרך הבנה זו מאשרת מעבר ממקום שיפוטי ומבקר למקום של הבנה והפנמה שה – 100% הוא תמיד 100% ותמיד יחסי לרגע נתון ומשתנה כל העת. כאשר מבינים את עקרון החיים בכדור הארץ, אנחנו יורדים לגמרי משיפוט וביקורת ומתחילים להיות תכליתיים ויעילים יותר מתוך הבנה ש"זה המצב ומה אני יכול לעשות הכי נכון שניתן ברגע נתון" וכאשר נסתכל על הסיטואציה מאוחר יותר נבין שפעלנו הכי טוב, הכי נכון לאותו הרגע ונסיק מסקנות בונות לרגעים הבאים. זוהי ההתפתחות, המעבר לשינוי תודעה ותפישה. בשינוי הכוונה למעבר מתפישה שיפוטית, ביקורתית, של חסר, בצל חיים בפער בין מה שהיינו רוצים להיות, בין מה שאמרו לנו שאנו צריכים להיות, או בפער של הזיכרון הלא מודע של מה שאפשר, לעומת מה שאנו עושים בפועל כלומר, הפער בין החלום למציאות לחיים של קבלה, הכלה, הכלת עצמנו ואהבה המאפשרים להפיק מעצמנו ומהחיים הרבה, הרבה, מעבר למה שאנו מתורגלים.
לדוגמא: הרבה מאתנו נושאים בזיכרוננו (המודע והלא מודע), מודלים של יחסים זוגיים כלשהם ששוב ושוב אינם עומדים במבחן המציאות, מבלי להבין שהמודל איננו מתאים יותר לחיים כפי שהם מתרחשים עכשיו, שהוא זיכרון ממערכת יחסים שהייתה לנו בעבר או מזיכרון האחדות והחיבוק האלוהי.
איך בכול זאת ניתן להתחבר בפועל לזיכרון של האחדות החיבוק האלוהי בגישה החדשה? כשאנו מכירים בעובדת היותנו נצוץ אלוה ממעל שבכל רגע נתון עושה את ה – 100% שלו באותו הרגע וכתוצאה מפסיקים לבזבז אנרגיה על ביקורת עצמית, על הסתרות ועל התנהגות על פי כללים שכבר לא משרתים אותנו רק משום שכך חונכנו.
ישנה דרך זורמת, הרבה יותר מספקת לחיות את החיים שלנו כאשר אנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו בהוויה האנושית כמות שהיא.
כלומר, להבין לקבל ולהפנים שכבני אנוש איננו רואים את התמונה הרחבה, שכל אחד מאתנו הוא סובייקטיבי ויש לנו את היכולת להתחבר בכל פעם מעט יותר, לתמונה הרחבה מה שמגדיל את הספקטרום והרגישות ומשנה פרופורציות ותפישות.
לסיכום: אין צורך יותר בביקורת ושיפוט יש צורך באבחנה אמיתית והוגנת ראייה מצומצמת גוררת אחריה הרבה מאד פחדים, אי ודאות, חוסר יכולת להודות בפחד הגורמת לו (לפחד), לנהל את חיינו.
כשהראייה רחבה קל יותר להודות בפחד ולבחון מה ניתן לעשות עם זה;
לבקש עזרה, להבין מהיכן הוא נובע, מה תפקידו והאם ניתן כבר לשחרר אותו, לוותר עליו. בקיצור, נפתחות הרבה אופציות והפחד מפסיק לשתק ולנהל אותנו.
בכל אחד מאתנו קיימים הרבה מאד סוגים של רגשות; בתפישת העולם החדשה, הן בבחינת כלים העומדים לשימושנו במקום כפי שמקובל היום אנו משרתים אותם.
הכול בבחינת תהליך של מודעות המאפשר לחיות את החיים בצורה מלאה ומספקת יותר. הדבר מתאפשר בעזרת שינוי חשיבה ותפישה כאימון יומיומי.
חשוב מאד להתאמן בשימוש על מנת יווצר שינוי. לא מספיק להבין זאת נחוצה חוויה על כל ארבעת הרבדים. הניצחון הגדול ביותר שלי הוא שהצלחתי לצאת מהקורים של הדאגה שהסתובבה לי כל הזמן במוח. זה כמו להעביר ערוץ בטלוויזיה, אני מחליטה היכן לשים את הפוקוס. אנחנו נשלטים על ידי הרבה דעות ואמונות שאפילו אינן ידועות לנו וזאת ניתן לשינוי.