אנושיות חדשה

מדיטציה

קחו נשימה עמוקה ואפשרו למפל האור לזרום דרך הכתר אל ה רגליים פיסית, רגשית, מנטלית ורוחנית. קחו 11 נשימות כאלה עמוקות כל אחד בקצב שלו……………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………
נאפשר לעצמנו לחוש את מפל האור זורם דרכנו, מפל התבונה והאהבה האוניברסלית החובקת כל בעל הידע והמודעות, ההיגיון, תדר הבריאה והיצירה, תדר הקשרי מעגלי, תדר האיזון, תדר ההבראה ההרגעה והריפוי, תדר ההנעה, כל התדרים זורמים באנרגיה הזאת, מחזקים את התדרים שלנו, נאפשר לאנרגיה לשחרר הכול, כל מה שמעכב את הזרימה לוחץ, מטריד, כואב, פיסית, רגשית, מנטלית, ורוחנית.
ניקח עוד שלש נשימות מאד עמוקות ששואפות את האנרגיה ומשחררות כל מה שנותר דרך כפות הרגליים לאדמה……………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………….
לשחרר, לנער ידיים, רגליים………………………………………………………………. ……………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………… להרגיש איך הלב נפתח, הגרון מתרחב והאהבה רוקדת לה ריקוד מקסים ונעים בלב שלנו…………………………………………………………………………..
לפקוח את העיניים, להרגיש את האהבה כלפי עצמנו, אחד כלפי השני, כלפי העולם.

 אנושיות חדשה

בפשטות בלתי רגילה אנחנו יכולים לשנות את הכימיה בגוף שלנו. החיים הם חיים, קורים כל מיני דברים, אפשר לחיות בשלווה, מתוך אהבה ורגישות. אני דומעת יותר וזה נובע מהתרגשות. אני הרבה יותר רגישה וזה נעים לי. אני יותר משתתפת, מרגישה יותר אינטימיות. אני יכולה גם להרגיש יותר את הכאב אבל, הוא לא שלי. יש משהו רוקד יותר, גמיש יותר. פחות מתעצבנת על דברים, הציפיות שלי הולכות ונעלמות. אני יותר בעכשיו.

רגע שאנחנו מצליחים לתת לגוף להירגע ולהתרפות למרות כאבים, חוסר שינה ועוד דברים דומים,  אנחנו נותנים לגוף בחזרה את הכוח. אנחנו רוצים למצוא את הדרך להתגבר על האנושיות שמתבטאת במצב של אפיסת כוחות פיסית ולהבין שזו לא אמת אוניברסלית ולפתח אנושיות חדשה.
הפיתוח של האנושיות החדשה אומר: "זה המצב בואו נראה מה אני יכול לעשות אתו".

99.9% מהאנושות, כולל אני במצבים מסוימים, ארגיש ואגיד כי האנושיות הישנה עדיין מנהלת אותנו. אנחנו רוצים להגיע למצב שנפתח תודעה על אנושית במובן של התוכנה הישנה. זאת המטרה. זה לא להיות מלאכים להפך, זה להיות אנשים שמכילים את עצמם על כל "הטוב והרע" ויש להם יכולת לעשות את ההתרחקות, לתת לרובד שעכשיו סובל את מה שצריך, אבל לא לתת לו להשתלט. אני עדיין לא יודעת איך עושים את זה אבל אני מתאמנת, אני מבינה שזאת המטרה. אני יודעת שזה אפשרי. אני יודעת שכאשר אנחנו עייפים ומותשים צריך ללכת לישון. יש לתת לגוף הפיסי את מה שהוא צריך לקבל, הוא הכלי שאמור לשרת אותנו.

אנו מפתחים כאמור אנושיות חדשה והופכים להיות על אנושיים במובן שמיפתח הזיכרון שלנו גדל, הפרופורציות גדלות, התפישות משתנות. מה שאנו קולטים היום שונה לגמרי ממה שקלטנו במיפתח זיכרון קטן. זה התהליך שאנו עוברים. נשמה מפותחת שהגיעה לגוף יודעת שהיא צריכה לשמור עליו כדי שתוכל לתפקד דרכו ולמצות את עצמה.
אנחנו אומרים לעצמנו מנטרות; "אני לא מוכשרת, אני לא יצירתית, אני לא מסוגלת" ועוד, ועוד שממש חונקים אותנו, מגבילים אותנו ומונעים מאתנו לגלות בכל פעם דברים חדשים כמו ילדים קטנים שרק מתחילים את חייהם. השינוי הגדול מתבטא בכך ששום דבר לא מוכרח להיות כפי שהוא כל דבר יכול להיות גם אחרת. מה שאנו רואים ממדרגה מסוימת בהר נראה באופן שונה כשנעלה מדרגה נוספת.  באותו המקום שנאמר "ככה זה ואין משהו אחר" נמשיך לשחזר את אותו הדבר. כשאני אומרת: "זה המצב מה אני עושה" חל שינוי. אנו יכולים להביא עצמנו למקום שבו נרגיש טוב, חיוניים, עם לב פתוח גם אם אנו עייפים מה שיאפשר לנו לישון טוב יותר.

לאחרונה יש לי קושי לישון בגלל הערנות הגדולה בה אני נמצאת, אני לא נותנת למחשבות לנהל אותי. אני עושה מדיטציה והופכת בכך להיות הבוס של המחשבות שלי. אני רואה בכך את אחת ההצלחות הגדולות שלי.
באנו הפעם לעשות שינוי לצאת ממה שאנחנו  טוחנים ואפילו לא יודעים מה. אנו זקוקים למראה כדי ללמוד לשים גבולות. רואים את המראה, יודעים מהם הגבולות ולא זקוקים לה יותר. העניין של לשים את הצרכים של האחרים לפני הצרכים שלי מראה לנו איך הדפוסים הישנים עובדים רק כשאנו מקבלים סטירה בפרצוף אנחנו מתעוררים. בלי הסטירה אנחנו לא יודעים ללמוד בהתנדבות בגלל מיפתח הזיכרון הקטן שלנו. הרי אי אפשר להיות במאה אחוז עבור מישהו אחד ובו זמנית להיות מאה אחוז עבור כולם אלא אם אתה מאה אחוז לעצמך ברגע נתון של זמן. קשה מאד להבין מהו רגע נתון של זמן, אני בסופו של דבר הבנתי שגם 20% ברגע נתון של זמן הם ה- 100% לאותו הרגע. כשכל הרבדים שלנו מקבלים את ההזנה שלהם אנו יכולים לתת לאחרים הרבה יותר וזאת המשמעות של להיות לעצמי בראש ובראשונה ואין זה אגואיזם או אגוצנטריות. אהבה, חמלה וחיבוק לעצמנו אומר לפעמים גם שאנו יוצאים מגדרנו כדי לסייע למישהו אחר אבל אף פעם לא על חשבון הבטריות שלנו. כדי להיות הורים טובים הבטריות שלנו צריכות להיות מלאות.

לחלק גדול מהאנשים אין יכולת סליחה עצמית ואין יכולת להגיד בפה מלא "אני אוהב את עצמי". בדרך כלל זה משהו שהגענו איתו ואנו סוחבים זאת הרבה מאד גלגולים. רק כשנגלה את המקור נוכל לוותר על זה ולהבין שזה כבר לא רלוונטי. עלינו להיות בשלים לעבור את התהליך שהוא תהליך ארוך מכיוון שתת ההכרה לא משחרר בבת אחת אנחנו מחזקים חזק מאד בדפוסים כמו "שמגיע לי עונש כל כך חזק ואני לא יכולה לוותר עליו". לכולנו יש ברמות כאלה ואחרות דפוסים של חוסר קבלה וחסר אהבה עצמית על יסוד מאד אנושי שמלווה את רוב האנושות שהוא הרס עצמי. ההרס העצמי הוא גם מקום התיקון הכי גדול מכיוון שזה מביא אותנו לחוויית אבסורד שפוקחת לנו את העיניים. מתי אנו עושים שינוי? רק "כשמגיעים מים עד נפש" כשקורים לנו דברים מאד קיצוניים; מחלה, מוות, נטישה וכל סוג של מצוקה נפשית.

אבל, אפשר גם אחרת! הדפוסים הישנים ישנם, חלקם עדיין מנהלים אותנו אבל זה מה שאנו לומדים לעשות וזה בסדר שאנחנו עדיין לא יכולים. עלינו להרחיב את מיפתח הזיכרון במודע כדי שזה יהיה אפשרי, על מנת נוכל להבין שזה דפוס, זה לא "אני" והחיים בכדור הארץ שזורים בקורבן ומקרבן, בעליונות ונחיתות, גילמנו את כל התפקידים "טובים ורעים" ועד שלא נכיל זאת, שזה מה שנקרא "האדם החדש", לא נוכל לצעוד לאנושיות החדשה מכיוון שמה שמפעיל אותנו אלו הם רגשות האשם. למה אנחנו טובים קודם לאחרים ורק אחר כך לעצמנו? והתשובה היא שאנו מכפרים על משהו, משלמים מחירים כדי שיאהבו אותנו. רובנו חיים בפער של איך יכול להיות ואיך יש.
כשאנחנו בהווה כאן ועכשיו אנחנו בלי שום ציפיות – נענים לכאן ועכשיו. הידיעה שזה ניתן זה האור בקצה המנהרה. ככל שהמוטיבציה להגיע לשם גדלה  ניתן לעשות את ההפרדה בין הגוף, הדפוס האנושי, התוכנה האנושית לבין הנשמה שנתונה בתוך הגוף. זה מתחיל בלהיות הבוס של המחשבות שלנו.

יש תרגיל בו אנו מביאים עצמנו במחשבה למקום הבטוח שלנו, כל אחד והמקום שלו, אצלי לדוגמה זה בקרקעית האוקיינוס, כל אחד יכול לבחור את המקום שלו כראות עיניו, אנו יכולים להיכנס אליו תוך שניות ספורות גם על בסיס יומיומי וזה נותן שלווה מאד גדולה. לאחר שנכנסו למקום הבטוח אנחנו מביאים את מה שמציק, מטריד, מפריע לנו לעלות מולנו. נשים עצמנו מולו במקום של המתבונן. המתבונן לא שופט, לא מבקר, אין "טוב" ואין "רע". תוך כדי ההסתכלות עולים הרבה מאד דברים; התנגדויות, כעסים, הבנות, תובנות מאיפה זה נובע ומה זה משרת. לא ניתן לשער מה אנו מגלים כאשר אנו מסכימים להתבונן עד הסוף ועד שזה לא משפיע עלינו יותר. תרגיל חזק ביותר של הכלה וקבלה תהליך של סליחה כתוצאה. אבל, מה שנחוץ להצלחת התרגיל זה 100% רשות להתבונן למרות שיש דברים שאנו לא רוצים להתבונן בהם וכשזה קורה המחשבות מסיטות אותנו, אנו בורחים, נרדמים, או כל תופעה אחרת שלא נותנת לנו להסתכל לדברים בעיניים. הכל נשאר עדיין כחלק מרפרטואר הרגשות והיכולת אבל, זה כבר לא משפיע עלינו ולא מנהל אותנו אנחנו מנהלים אותו, זה מאפשר לנו להיות כנים, לא להתנצל בפני אף אחד, וזה ההבדל הגדול.