באחת הקבוצות שלי, נתבקשתי על ידי תלמידי לדבר על אפשרות לשינוי התפיסה שלנו, החששות והעכבות שפיתחנו בהתאם, המסקנות אליהם הגענו, וכיצד בעצם ביכולתנו לשנות, אם בכלל. הנה הדברים כפי שנרשמו בשיעור:
האמון אצל בני האדם נפגע. הביטחון שלנו נפגע, תחושת הערך שלנו נפגעה. רק כשחוזר האמון המלא שלנו בעצמנו ובמה שמגיע לנו, בזכות שלנו, ושל כל אחד אחר, "לזרוח כמו שמש", נהייה קל על הלב והמציאות שלנו משתנה. כל עוד אין לנו אמון, ה"תוכנה הישנה" והתבניות הישנות בשליטה על חיינו. באותם המקומות שאין לנו אמון בעצמנו עולה חוסר הביטחון, עולות הספקות, עולה הפגיעות. במקומות בהם אנו רגועים ובטוחים, אנו חזקים, עומדים על שלנו.
הרבה פעמים אנו מגיבים כאוטומט לגבי הילדים שלנו כשנדמה לנו שפגעו בהם. קודם כל זו אינטרפרטציה שלנו שהילד שנו נפגע, בו בזמן שיכול להיות שמבחינתו זה לא נכון.
אנו נוטים לגונן על ילדנו להיעלב, לכעוס בשבילם, לחשוב מה טוב עבורם כשהם חושבים הרבה פעמים בכלל משהו אחר. אנחנו לא אמורים לקחת כמובן מאליו שהתפיסה שלנו היא כמו התפיסה של מישהו אחר גם אם הוא מאוד קרוב אלינו. עלינו לזכור שאנו רואים מה שאנו רואים. שהראיה שלנו סובייקטיבית, שאף פעם איננו רואים את כל התמונה. בגוף הפיזי בכדור הארץ, אנו רואים תמונה מאוד חלקית, המושפעת ומתבססת על אמונות, דעות, קביעות, דפוסים שאספנו לאורך הדרך.
יש לנו השפעה מאוד גדולה על הסביבה, אך הפוקוס אמור להיות על עצמנו, ואני לא מדברת על אגואיזם ואגוצנטריות. ביכולתנו לשנות רק את עצמנו, וגם זה לא קל לנו בדרך כלל. אם כל אחד ישנה את עצמו, הכול ישתנה.
ככלל, אנו משקיעים הרבה אנרגיה בשינוי האחר ופחות בשינוי עצמי אם בכלל, כשהדבר היחיד שניתן לשינוי וניתן להנהגה שלנו זה אנחנו. לזה הרבה אנשים עדיין לא מודעים.
הפוקוס צריך להיות על העצמה ושינוי עצמי במובן של חיבור להבנה שכל אחד מאיתנו הוא נשמה מוארת ומפותחת שמנחה את הגוף, גם אם המוח האנושי עדיין לא ממש יודע. אנו אמורים להקשיב לתחושות ולרגשות שלנו, להכוונה הפנימית שלנו, ולעשות את ההבחנה המאוד ברורה בין "הסיפורים" שאנו מספרים לעצמנו, לבין האינסטינקטים הפנימיים המכוונים. "הסיפורים" עולים מכל התבניות האנושיות. צריך לזכור שאנו בין תוכנות: א. תוכנת האנוש עם מיפתח הזיכרון הקטן שבתוכו כל אמות המידה והמוסר, כל הפחדים, החששות והחרדות, כל הכמיהות והשאיפות.
ב. מיפתח זיכרון פוטנציאלי, רחב, שכבר יש לנו יכולת להתחבר אליו, של שוויון ערך מלא, של אני = אנחנו. במיפתח הזיכרון הרחב אין איפה ואיפה. יש שונות אך אין יותר טוב ופחות טוב. יש שוויוניות. במיפתח הזיכרון הרחב יש "יש", מחוברים ל"יש" ולא לחסר. במיפתח הזיכרון הקטן מחוברים לחסר. המקום בו אנו מבקרים ושופטים את עצמנו הוא מיפתח הזיכרון הקטן. במקום שעולים ביקורת ושיפוט כעס ומצב רוח רע אך ביכולתנו כבר לקבל, לסלוח ולהכיל, אנו במיפתח הזיכרון הרחב.
לפעמים אנחנו עדיין ממשיכים לייצר את זה על מנת לראות מה זה עושה לנו, לגלות שאנו היוצרים וכי אפשר אחרת.