חלק מהשינוי הוא אימון בנוכחת כאן ועכשיו במאה אחוז, אני לא יכולה להיות במה קורה אם… ומה היה ומה יהיה וכן הלאה ולהיות נוכחת בו זמנית. אם אני עושה זאת נוצרים קצרים בקשב שלי.
להיות נוכח אומר להיות בקשב מלא כאן ועכשיו. עוברות מחשבות בראש, עוברות הרגשות אך איננו ""עוברים לגור שם"". אנו בהכלה הולכת וגדלה, איננו מאפשרים לחרדות ולחששות, או למה עלינו לעשות אחר כך להסיט אותנו, אנחנו במאה אחוז ברגע נתון של זמן. התקשור הגיע על רקע של דאגה שלי.
התקשור הבא הגיע על רקע של דאגה שלי. המדריכים מתחילים ממני ועוברים למידע כללי. המדריכים משתמשים במה שאני עוברת בחיי כדוגמא למה שקורה בכלל להרבה אנשים, על מנת אוכל להבין את עצמי, את האחרים והחיים דרך התהליכים, שלא רק אני עוברת.
המדריכים דברו על פחד מנקודת מבט מאד מעניינת שבכלל לא חלמתי שהיא קיימת ואמרו: "שאני בחרתי להכיל את תיבת הפנדורה האנושית בהכרה מודעת וככה להשתחרר ממנה ושאני עדיין אוחזת בה". רק אז נהייתי מודעת לכך, והיה לי גילוי מכונן.
יש מעבר חיים אחד ספציפי שאוסף בתוכו כמו מגנט את כל מה שקשור לפחדים שלנו בכלל. אפשר לדבר על הרבה מאד מעברי חיים אך מדובר במעבר חיים אחד, כמו "שברירי מחשבה קפואים", (הסבר במילון המונחים), שהוא אקוטי במיוחד שברגע שאנחנו נוגעים בו, אנחנו פוגעים בשורש ואין צורך אחר כך להתעסק בסימפטומים. זו הייתה עבורי חוויה מאד, מאד, חזקה ומכוננת.
מדריכים: "פחד מהווה "חומר מגונן" , כן חומר מגונן – כפי ששמים בידוד בקירות על מנת לא ישמע קול מחוץ לבית/לחדר, כך גם "חומר הפחד", מבודד מפני טראומות בכך שפורש עליהם מעבה סמיך, ובכך שמהווה, באופן בלתי מודע, הגנה מפני חזרה לאותם המקומות, לאותם ההתנסויות, כאינסטינקט אזהרה המובנה לתוך תוכנת החשיבה; מראה, ריח, לשון גוף, אינטונציה של קול וכד' משמשים אותות לאזהרות".
המדריכים מדברים על חלק מהכלים שהפחד משתמש בו כבידוד, כהגנה ואצל כל אחד זה משהו אחר. זה יכול להיות אירוע, צליל, כל דבר שמעורר בנו את הנקודה הזו.
הזיכרון הנשמתי מתעורר באנוש אך ורק על ידי חוויות חיצוניות. הדברים החיצוניים מעוררים את הפנים. אנחנו לא מודעים לדברים עד שלא קורים דברים ואנו נהיים מודעים להם.
אני נוהגת לכנות את מישור הפחד והאימה "מדורי הגיהינום" והמדריכים משתמשים בכינוי זה, לצורך הסבר.
מדריכים: "מישור הגיהינום האישי, כפי שאת נוטה לכנותו, מתוכו ובתוכו נולדה ומתקיימת מציאות של קורבן ומקרבן, מזוכיסט וסדיסט, מציאות של התעללות, הרס עצמי במגוון היבטים, פחדים, חרדות, חששות, באין ספור ביטויים שכולם, כולם, תוצר של תוכנה אנושית קיצרת רואי, שטבעה את חותמה בזיכרון האנושי הכללי והפרטי והפכה חלק בלתי נפרד ממנו".
המדריכים מתחילים מהרעיון שמראשית הדרך יש לנו איזשהו מנגנון ששומר על הייחוד, כמו מנגנון שדוחף אותנו למצות את הייחוד.
אנחנו ממצים את הייחוד בכל מיני עולמות ובכל מיני זמנים ומיצוי הייחוד הזה בתבניות כדור הארץ, יוצר תוכנת חשיבה מסוימת. בכל עולם נוצרות תבניות חשיבה אחרות. כלומר מה שאני מכנה "מישור גיהינום" או כל מה שמכנים "מישור גן עדן" הוא תוצר של חשיבה אנושית.
מדריכים: "נוכל לדבר רבות על מנגנון מורכב ומשוכלל זה, הטבוע במערכות התגובה האוטומטיות ב"כדור לימוד", מערכות ההגנה הכי משוכללות הרבה יותר מאשר הטכנולוגיה הכי מפותחת בעולמכם הגיעה אליה.
מבקשים אנו הפעם לדבר על מנגנון הפחד. זוהי קליפת הקליפות העוטפת את הגרעין ומונעת את מלוא ביטויו מלבוא לידי ממש כל רגע כל הזמן.
"הקליפה" היא כאמור הגנה, העשויה מעשה ידי אמן, מחוטים, חוטים, של דעות, אמונות וקביעות שנולדו כתוצאה ממסקנות שהוסקו, עקב חוויות כקורבן, מקרבן וכן הלאה.
אין מישור אחד (פיזי, רגשי, מנטלי ורוחני), שאינו ספוג בחוויית פחד או בחוויית הגנה, המתבטא כפחד טראומטי ומתחבר אל מעברי חיים אחרים בהם הרגשתם את אותן התחושות.
כל נשמה הבוחרת בהשתקפויות של "מיפתחי זיכרון" מצומצמים, עוברת וחווה את אותם הדברים. קרי, את כל קשת החוויות המתאפשרות כתוצאה מהחיים ב"כדור לימוד"; מקיטוב, מכל "הטוב והרע", מעליונות ונחיתות ומה שביניהם; יצירות מופלאות ותו לאו. סבל וכאב הם חלק מאין ספור יצירות. סבל וכאב כמו שמחה וצהלה על כל גווניהם, הם חלק מיצירת המגוון המתקיים ב"כדור לימוד" ותו לאו.
חוסר אונים = חוסר קבלה של מציאות. חוסר אונים כלפי מי, כלפי מה, בהשוואה למה? שהרי חוסר אונים משקף תמיד אי קבלה ואי זרימה עם המתרחש וקשור, תמיד, עם תוויות וגבולות הוויה מקובעים.
מספיק לגעת באותו "מעבר מכונן" שכל החוטים של ההגנות מתחברים אליו בכדי שלאט, לאט, הוא יותר (מלשון התרה).
נחוצה רק מודעות הכרתית ונכונות לקבל שהחיים ב"כדור לימוד" = חוויית מיפתח זיכרון קטן המאפשר את הקיטוב.
תפקידכם להכיל את הקיטוב.
שינוי אפשרי כשאנו מכילים את הקיטוב בתוכנו כחלק מלהיות אנושיים.
כשאנו מבינים שכל מה שהיה וכל מה שקורה צריך לקרות וחשוב שיקרה אחרת לא היה קורה, (לא משנה אם זה נעים לנו או לא נעים לנו), ויש בו טעם ומשמעות, נוכל להתייחס מהמקום של: מה ההתנסות מאפשרת לי ללמוד, להוציא מתוך עצמי, מה הטעם, מה המשמעות עבורי.
מניסיוני, ההגנות הן כל כך חזקות שקשה לנו להגיע למקורן. הפחד גם מלגעת בהגנה שמא הפצע יפתח שוב ונהייה חשופים לחוויה מפניה אנו מתגוננים. כשאנו מעזים לגעת נפתחת בפנינו אפשרות לבחור אחרת והתחושה היא של חוסן הולך וגדל.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי.