שיחה על ברכות והתברכות

אני מברכת בברכה אחת מכל הלב – שיתגשמו משאלותיכם לטובתכם העליונה. בשום אופן לא אברך מישהו במה שאני רוצה שיהיה לו.  שכשרוצים משהו בשביל מישהו אחר זו התערבות גסה בחיים שלו. אין לנו שום זכות להתערב בחיים של מישהו אחר בדיוק כמו שלאף אחד אין זכות להתערב בחיינו. אנחנו יכולים לברך את השני בכל טוב, לברך אותו שיהיה מאושר ושיתגשמו משאלותיו לטובה. אנחנו יכולים לעטוף אותו באור, לחבק אותו, אבל לא להחליט בשבילו איך הוא צריך לחיות. אם מישהו רוצה להיות עצבני או מדוכא, זו זכותו. ביכולתנו להיות שם כדי ללטף, לחבק, אך איננו יכולים להוציאו בכוח מהדיכאון אם הוא רוצה להיות שם. בדומה לקבלת טיפול. אם מישהו הולך לקבל  טיפול, הוא יירפא רק אם הוא רוצה להירפא, במידה ומשהו מעכב אותו מלהיות בריא, זה לא יעבוד.

חלק מהחוכמה בעניין של להתברך זה שוב להיזכר ביופי, בהתרחבות הלב, בשמחה, בהרגשה הטובה, במשהו שממלא את הבטריות.

עזרה (מקבוצת המדריכים הרוחניים), נתן את הדימוי שהנשמה היורדת לכדור הארץ היא כמו האמודאי שצולל למעמקים בתלבושת צלילה ואינו רואה מעבר לתחום שמואר לו. שיוויתי צורה עם הדימוי הזה, צללתי פנימה ונזכרתי בשני דברים:

1. ביופי, שבאנו הנה לגלות , לגעת בדברים, ללוש אותם, לראות את הצבעים, להקשיב לצלילים, להריח את הריחות. זה לא קיים בשום עולם.

2. להבין, לחמול ולחבק את המצב של האמודאי מתחת למים. הוא צריך לשמור על זה שהוא לא יצלול יותר מדי לעומק כי יש מידה מסוימת של לחץ שהגוף יכול לעמוד בו.

אני חושבת ששיווי צורה זה אחד הכלים שעוזרים לנו להפנים את הדברים מבחינת החוויה שלנו. כשזה בחוויה שלנו אנחנו מבינים. כול אחד מאיתנו הוא אמודאי, שלא יכול לראות את הכול, לא יכול לצפות מעצמו לרדת כרגע בגוף פיזי לעומקים יותר מדי עמוקים, שבא לגלות את יופיים מתוך ניסוי ותעייה וביכולתו גם לצאת. עזרה גם נתן דוגמה של האמודאי שבו זמנית חלק אחר שלנו עומד על החוף ומסתכל. 

החיבור לרובד הרוחני מנווט אותנו מתחת למים, מוביל אותנו נכון כדי לגלות את מה שבאנו לגלות. עזרה דיבר על האמודאי גם בעניין של מי שיש לו אומץ לצלול ולגלות במעמקים מפני שהנשמה גם יכולה לבחור לעמוד בחוץ ולא להיכנס למים, קרי לא להתנסות בכול מה שבחרה להתנסות בו. מבחינת העשייה זה אומר שאנחנו מעוכבים, לא מעזים לעשות דברים ולהגשים את חלומותינו, שלא נהנים מכל הדברים שבחרנו ליהנות מהם אלא רק חולמים עליהם. תלמידה שלי, גרושה בת 46 התאהבה בבחור בן 29 , כולם מסביב רועשים וגועשים. זו אהבה שנמשכת כבר שנה. היא כל הזמן מתלבטת. הם נפרדו וחזרו, נפרדו וחזרו כי הסביבה לא מקבלת את זה.  דרך עשיית הברכות היא הבינה שהיא לא מפסיקה את הקשר. אנחנו חייבים ללכת עם הלב שלנו ועם האמת שלנו ולא בשל שהסביבה אומרת משהו. אימא שלה אומרת שהיא צריכה לחשוב מה יקרה בעוד עשר שנים, והיא ענתה לה: "מה את חושבת על עוד עשר שנים, מה אני אעשה עכשיו?" זה הקטע של האמודאי שצולל למים והולך לגלות את החיים מתחת למים כמטאפורה לאומץ.

אני מאוד אוהבת את הספרים של ג'ואן גרנט. היא כתבה סדרת ספרים על מצריים העתיקה. אחד הספרים שלה הוא "פרעה בעל הכנפיים". הספר פותח בתיאור שהנשמה היא בעלת כנפיים והיא יורדת לכדור הארץ ומתחילה לגלות את יופיו. היא רואה את היופי, את הים, את היערות, את הדשאים, את ההרים, את המדבריות, ומאד מתרגשת להיוולד לכל היופי הזה. זה משהו שאנו שוכחים אחרי שנולדים. באנו לכדור הארץ ליהנות, ללוש, להריח, לטעום, לחבק. ברוב העולמות אין ידיים ורגליים כדי ללכת או לחבק. בכל מקום, החיבוק הוא אחר, הקשר הטלפאתי הוא שונה. החיים בדמיון או במחשבה שונים מאשר החיים בגוף פיזי. יש לנו איזושהי מתנה מאוד גדולה, ואנו כל הזמן שוכחים שנולדנו עם מתנה. אנחנו חיים את טרדות היום, את הקשיים ואת הבעיות ושוכחים ליהנות. לכן ההתברכות. ועל זה נאמר לקפוץ למים. כלומר, לנצל עד תום את פרק החיים שיש לנו פה. קרי, להשתמש בכל מה שיש ולא למצוא את עצמנו תקועים בשום מערכת, בשום עבודה שלא טוב לנו בהן. הכוונה היא לשנות משהו כדי שלא נהיה תקועים. אם מערכת הזוגיות כושלת לכו לייעוץ. הקטע הוא להתעורר ולעשות איזשהו שינוי, שהרי אף אחד לא יודע כמה שנים הוא עוד יחיה. אחד בא לכאן לשנתיים, אחד לעשר שנים, לעשרים שנה, לחמישים שנה או למאה שנה.

 בחרנו לשים את הספרייה שלנו עם כל הידע, החוכמה, הכוח והניסיון המצטבר באיזשהו מקום עלום שאינו במודע שלנו. המודעות הרוחנית מאפשרת לנו להתחבר לספרייה שלנו ולהעשיר את חיינו כאן = להתחבר לידע, לכוחות, ליכולות, לניסיון המצטבר, להתיר כל מיני סבכים וחרדות שאספנו לאורך הדרך. אנו מקבלים בחזרה את הכוח שלנו. במשך מיליוני שנים חיינו בבגדי אמודאים מאוד צמודים והמציאות היא מה שראינו – "חור מנעול", וכל הזמן פחדנו ממה שאנחנו לא רואים שמא נשקע יותר מדי עמוק ונאבד שליטה, וכן הלאה.

כשיוצאים מהגוף ניתן להיות בשמחה גדולה מפני שאנחנו חוזרים להתחבר לחברים, לאנשים שהכרנו, לנשמות אהובות, למשפחה המורחבת שלנו. זה לא סותר מפני שבכל מקום שאני נמצא אני נוכח במאה אחוז. אם אני בגוף הפיזי אני נוכח במאה אחוז בגוף הפיזי, כשהפטנט שלי על מנת להתאמן במהלך השבוע הוא לקבוע עם עצמי פגישה כל יום באותה שעה, בנסיבות שאני יכולה, שנוח לי להתאמן. אני עושה זאת בבוקר במקלחת בנחת ובלילה לפני שנרדמתי.

ההתברכות זה אותו הדבר. קודם כול אנו מתברכים ואחר כך עומדים מול המראה ואומרים את הברכות דרך שיווי צורה. גם לגבי זה עלינו לקבוע פגישה עם עצמנו ביומן. כל אחד  צריך למצוא את הנישה ביום שמבחינתו היא רלוונטית.

כשמשווים צורה עם הברכה נעשה בפועל שינוי במוח של המעבר מתפיסה ישנה לתפיסה חדשה. נוצרת הטבעה. עומדים מול המראה, מסתכלים לעצמנו בעין שמאל ואומרים את הברכה בה אנו מתברכים.  (מסתכלים בעין שמאל מפני שזה עובד בהצלבה עם מוח ימין, המוח ההשראתי, המוח של הדמיון). עושים את זה עד שאנחנו והברכה חד המה. לכן דיברתי על שיווי צורה. למשל, אם אני אומרת: "אני אוהבת ואני אהובה", אז אמרתי. זה מהשפה אל החוץ. אני אמורה לומר "אני אוהבת ואהובה" כשאני מתכוונת לזה במאה אחוז, להזדהות עם זה במאה אחוז. זה מה שמשנה את האקלים במוח. יש ממש שינוי של סינפסות במוח. זה בדוק מבחינה מדעית. כשמזדהים עם משהו במאה אחוז ואומרים את זה לעצמנו זה יוצר שינוי במוח. יש לומר "אני בריא/ה, אני בריא/ה, אני בריא/ה", עד ש"אני בריא/ה" זו המציאות הבלבדית מבחינתנו. זה יוצר מצב של בריאות במוח. זה יוצר שינוי פיזיולוגי במוח.

צריך לעשות את זה יום- יום לאורך זמן עד שמרגישים שזה אינו נחוץ יותר. שום דבר לא עושים לנצח. על האימון להיות ניכר במציאות כלומר, לפעול פיזית רגשית, מנטאלית ורוחנית. אם אני אומרת שאני בריאה או אני מאושרת אך משהו בתוכי אינו שלם עם האמירה לא מסכים עם זה, אז לא סתם אני מדוכאת ולא סתם קורים לי דברים. זה קשור בכל מיני תבניות אמונה וחשיבה שיש לנו בראש. בזה שאנו מטביעים תפיסה חדשה ומפתחים אמונה בה עם כל הלב והנשמה, אנו יוצרים גשר חדש במוח והתפיסה הישנה משתנה. זה לוקח את הזמן שלו על פי האדם. אני זוכרת שלפני הרבה שנים הייתי צריכה להגיד שאני אוהבת את עצמי עם כל הלב והנשמה, זה היה מאוד קשה. אמרתי לעצמי שאני אגיד את זה "על אמת" כי זה המצב שצריך להיות. הגעתי למקום שאני אומרת את זה וזה עשה לי שינוי מאוד גדול. זה לא זבנג וגמרנו, צריך לעבוד על זה.

איננו יכולים להתברך על דברים שאיננו אחראים עליהם. אנחנו מתברכים רק במציאות שקשורה בנו. אנחנו יכולים לראות את עצמנו עשירים. אנחנו לא עושים מניפולציה על מישהו אחר. אנחנו מתברכים בדברים שתלויים בנו. אנחנו לומדים לפרגן לעצמנו על אמת מכל הלב והנשמה. הרבה פעמים הפרגון הוא לא פרגון אלא פיצוי. מדובר בפרגון לעצמנו, על אמת, מהמקום שמגיע לנו. זה מקום די פגוע אצל רוב האנשים.

דוגמא של גבר ששני בניו  אינם נשואים אבל הוא מאד רוצה שתהיה לו נכדה. נכד או נכדה זו לא בחירה שלו אלא של מי שאמור להיוולד ושל מי שאמור להוליד. הכוונה ליצור מציאות שתהיה ריאלית ויישומית בחיינו ואנו אחראים רק על עצמנו. לכל אחד מהאנשים יש בחירות ואין לנו שום זכות להתערב בבחירות שלהם. יש אנשים שבחרו לא להתחתן, יש כאלה שבחרו לא להביא ילדים לעולם. אנחנו יכולים לא להיות שמחים עם הבחירה שלהם אבל זו הבחירה שלהם ואיננו מתערבים בבחירה של אף אחד. אנו מתברכים רק בדברים שתלויים בנו, כך קורים הנסים. זוהי הכשלה לברך את עצמנו בדברים שאינם תלויים בנו. כמו להוכיח מראש שזה לא עובד.

חשוב להתמקד במשהו שאנו יכולים ליצור, שתלוי אך ורק בנו. אני מציעה לכם לשמור את הברכות באיזשהו מקום אחרי שהטמעתם אותן ואחרי איזשהו פרק זמן תבדקו מה קרה.

סגור לתגובות.