השיחה נסבה בתהליך הפרידה מכדור הארץ – המוות, בעקבות מישהי שהיה לה מאד קשה להיפרד מהגוף כשאם וכאשר היא הייתה מרפה – הייתה יכולה לחסוך לעצמה הרבה סבל וכאב. מה שלחלוטין לא הוגן לומר, מפני שאם היא הייתה יכולה לחסוך את הסבל והכאב – היא הייתה חוסכת אותו, ואם היא לא חסכה אותו, היא לא יכלה לחסוך אותו!!! כשאנחנו רואים מישהו שסובל ומאד רוצים להושיט לו יד ולעזור לו ושכבר יהיה לו טוב – זה כמו תינוק שבוכה ואנחנו בעצם לא מאפשרים לו לבכות. ישר אנחנו מרגיעים "ש..ש..ש..", תוקעים מוצץ, מחליפים טיטול, אולי הוא רעב.. צמא… משהו מציק לו… גזים… שיניים…. אנחנו לא מאפשרים לילד שלנו לבכות! כשבעצם זו זכותו! יש לו זכות מולדת לבכות ולצרוח ולא להיות מרוצה, כמו שיש לו זכות מולדת לצחוק, לשמוח ולהיות מאושר. נורא קשה לנו כבני אדם, בעיקר כנשים, כאמהות וגם לחלק גדול מהגברים – קשה לנו לפרגן לילד שלנו את הבכי, אותו דבר כשמישהו סובל. כשאדם מבוגר סובל אנחנו רוצים לעזור לו להשתחרר, מבלי לדעת אם זה הזמן שלו, הצורך שלו, הרצון שלו. אולי עליו לעבור את התהליך, לחוות את האחיזה והסבל על מנת להרפות. בעניין הזה אנחנו כבני אדם מאד לא מכבדים את הדברים הכי בסיסיים והכי טריוויאליים, מהכוונות הכי טובות, מההגנה שלנו על עצמנו, מפחד, מכל מיני סיבות, אנחנו לא מכבדים את זה שהדרך של השני שונה ממה שאנחנו חושבים.
אף על פי כן אני רוצה לומר משהו על הפרדיגמה החדשה והישנה: אני מאמינה באמונה שלמה שברגע שהפרדיגמה הישנה הופכת להיות לניסיון מצטבר שנטמע, קרי, מפסיקה להתנהל מבחינתנו "כשחקנים הראשיים שעומדים בקדמת הבמה", אלא מהווה עבורנו ניסיון שעל בסיסו מתפתחות אמונות חדשות, דעות חדשות, תבניות חדשות, כלומר מופנמת, חל מעבר לפרדיגמה החדשה. פירושו שאנו מכירים בכך שאנחנו ניצוץ אלוה ממעל, שהגוף הוא כלי הרכב שלנו, שבאנו הנה ל – X זמן, וכשמגיע הזמן אנו יודעים, משחררים, היות וידוע לנו שהעולם שאליו אנחנו הולכים יש הרבה נשמות אהובות ואוהבות המחכות לנו וביכולתנו גם להיות בקשר עם הנשמות שנמצאות פה, מפני שהן לא רק נמצאות פה ואנחנו בקשר איתן בהרבה מאד עולמות. ברגע שהידע הזה מופנם באמת בתוכנו – כל מה שקשור לפחדים ולחרדות ולחששות ממות, מתפוגג, נעלם, אין כבר צורך בדפוסי הכאב והסבל, מגיע לנו מעצם היותנו, אין צורך "לעבוד קשה" בשביל זה. אני משתמשת במשפט הזה רק בתור דוגמא אבל יחד עם זאת, באמת במלוא הענווה כל עוד יש לנו צורך "לדפוק את הראש בקיר" – אנחנו דופקים את הראש בקיר. מפני שמזה לומדים לא פחות מאשר מדבר אחר. עדיין יש בנו הצורך בפרדיגמה הישנה שהדרך שלה כרוכה הרבה פעמים ב"לדפוק את הראש בקיר" קרי, בדרך הישנה לומדים דרך סבל וכאב, לא פחות מאשר דרך צחוק ושמחה.
בפרדיגמה הישנה יש לנו בלי סוף מגננות שיצרנו לאורך הדרך, שאיננו יכולים לשחרר כל עוד לא התחברנו לפרדיגמה החדשה. ולכן כל תהליך ההתחברות למודעות הרוחנית שלנו, ללמוד את הדברים ולהתאמן בתקשור, הוא כל כך חשוב, ועדיין לא יכול להיות "אינסטנט". אף אחד מאיתנו לא בחר להשתחרר "אינסטנט" מהפרדיגמה הישנה, אחרת היינו באים בעוד 40 שנה לכדור הארץ, ולא בתקופה של "תפר" בין שתי גישות, או שתי תפיסות, שתי נקודות מבט. מזה באנו ללמוד בלי סוף. לכבד את נקודת המבט של כדור הארץ שהייתה נהוגה במשך מיליונים של שנים, לכבד את התחושות שלנו לקבל אותן, את עצמנו ולהסתכל עליהן ממקום אחר. זה תהליך מאד חשוב ומשמעותי בעיני.
אף אחד לא עובר שום דבר, אלא אם כן בחר לעבור את זה (גם אם אינו מודע לכך), אף אחד לא ממגנט לחיים שלו שום דבר אלא אם כן עליו למגנט את זה לחיים שלו משום שזו דרכו ללמוד. לכן, נראה לי שמילת המפתח לכל השינוי היא "אחריות":ברגע שאנחנו לוקחים 100% אחריות על האושר שלנו, על הצמיחה שלנו, על מה שאנחנו ממגנטים למציאות שלנו – ביכולתנו לשנות.
כל עוד אנחנו משליכים את האחריות והכוח על מישהו או משהו אחר (וזה לא משנה אם זה על אלוהים, אדם אחר, מצב, נסיבות חיים וכו') – אנו נותנים למישהו אחר את הכוח שלנו.
כשאנו מודעים לרעיון המגנוט קרי, שמחשבה בוראת מציאות קרי, שכל תבניות האמונה, הדפוסים, הדעות והקביעות שלנו, ממגנטים אליהם את תוכנם, על מנת נוכל ללמוד, לצמוח, לחוות את עצמנו, גם אם זה נראה לא סימפטי – בלשון המעטה, לא נפספס את ההזדמנות/הלימוד/השיעור הזה. אם וכאשר קשה לנו ואנחנו לא מרוצים, יש לנו יכולת לבדוק מדוע, במה זה משרת אותנו, מה שפותח הזדמנות להגיע למסקנות חדשות/אחרות, במודע . כלומר, המודעות שבאה עם האחריות מאפשרת שינוי.
שאלה: האם אדם שנפטר בשנתו עובר הלאה בקלות?
תשובה: באופן כללי (זה נכון לגבי כל התשובות לשאלות מסוג זה): יש לבדוק כל מקרה לגופו אי אפשר לומר "ככה זה" ולעשות הכללות מפני שכל אחד מאיתנו הוא ייחודי, לכל אחד יש את הדרך שלו. נכון שיש דברים דומים ואפשר להגיד גם דברים כלליים, אבל בכל זאת צריך להיות מאד זהיר. כעת לתשובה: אם זאת נשמה מפותחת שהחליקה לעולם האחר מפני שהיא לא צריכה כבר לעבור את כל התהליך יש להניח שהיא תחליק בקלות הלאה. אם זאת נשמה שצריכה לעבור תהליכים בין הגלגולים, היא תעבור עם המוות גם אם החליקה בקלות מהגוף. לכן, הקדמתי תשובה לתשובה.
בשורה התחתונה – אחד הדברים שאני כל הזמן מדגישה – אפשר להחליק בקלי קלות לעולם האחר, עם חיוך על הפנים, אם אפשר – אם הגענו למקום הזה. אין צורך לעבור תהליכים קשים. אלא אם כן יש צורך.
הרעיון של הפרדיגמה החדשה הוא שכבר עברנו את הכול. כבר סבלנו את כל מה שהיינו צריכים לסבול, כבר טיפסנו על כל ההרים שהיינו צריכים לטפס, וכבר "שברנו את הראש" כמה שהיינו צריכים, צחקנו, השתובבנו היינו "רעים", היינו "טובים", עברנו הכול לכן אנו בגלגול של השלמת מעגל שמטרתו היא הכלה וקבלה של הכול, שעוזרת לנו להשתחרר כליל מרגשות אשם, רגשי נחיתות ודברים כאלה בזכות יכולתנו לקבל את "הטוב" ואת ה"רע" שבנו ואז אין צורך לשחזר, לכן אני מקבילה זאת ללמידה של קרוא וכתוב: אדם שיודע קרוא וכתוב יודע שפה מסוימת על בוריה – אין לו צורך ללמוד אותה שוב. שכחנו שאנו יודעים את השפה על בוריה ולכן לומדים זאת שוב.
מי שהולך בדרך הרוח ומשתמש בה כמה שיותר, עובר תהליך של השתחררות מדפוסי עבר, "מעביר את הרגל השנייה" מעל לתפר בין הפרדיגמה הישנה לחדשה, כך "ששתי רגליו" תהיינה בפרדיגמה החדשה.
זה התהליך שבחרנו לעבור על מנת לצמוח ולגדול, להגיע להכרה שהיינו בכל המקומות ולמדנו את הכול ואין לנו צורך יותר בדבר הזה, כי המטרה היא הגשמה דרך חוויה. מדובר בקוד נשמתי המזין עצמו דרך החוויות שלו. נקודה! אין פה אבחנה בין "טוב" ל"רע". טוב ורע זה בעיני המסתכל ברגע נתון של זמן בלבד. הקוד הנשמתי בא לידי ביטוי רק דרך זה שהוא "מתפזר", "מתפצל" לכל מיני עולמות, נולד בכל מיני מקומות, מסתכל על העולם והחיים דרך כל מיני נקודות מבט, דרך זה הוא ממצה את הקוד שלו באופן שלם ומלא, עד שמתמצה מכל הכיוונים. זה אומר שנחוצים הרבה גלגולים, גבריים, נשיים, הרבה סיטואציות, רקעים מגוונים, תקופות שונות, עולמות שונים שיאפשרו לנו לתת את מלוא הביטוי לעצמנו. ההתנסות בפועל מגלה, הופכת את הפוטנציאל לממש.
דורית יעקובי – אסטרולוגיה, נומרולוגיה ותקשור