בתקשור זה מדברים המדריכים על פחד ברמה של שרות מתריע/המגן עלינו מפני חזרה למקומות כואבים, לחוויות אותן פרשנו כקשות. הם מסבירים שהפחד הופך להיות למעטה, קליפה, המסתירה את הגרעין הרך שבתוכה עד כדי כך, שאנו שוכחים שזוהי קליפה מגנה דרכה אנו רואים את עצמנו ואת החיים, דרכה (דרך מה שהמדריכים מכנים "קליפת הפחד"), מתפתחת מערכת שלמה של אמונות, דעות וקביעות שדרכה אנו חווים את חיינו.
במינוח "הגרעין הרך", הכוונה לאותם החלקים, התכונות, האיכויות שאינן נחשפות מפאת הפחד; "כי זה מסוכן, אני לא מוכשר, לא מגיע לי, יצחקו עלי" ועוד, ועוד. אנו נוטים להביא לידי ביטוי רק את הבטוח מנקודת המבט שלנו.
מדריכים: "פחד מהווה חומר מגונן. חומר מגונן כמו ששמים בידוד בקירות, על מנת לא יישמע קול מבחוץ, מחוץ לבית, לחדר, כך גם חומר הפחד, מבודד מפני טראומות בכך שפורש עליהם מעבה סמיך ובכך שמהווה באופן בלתי מודע הגנה מפני חזרה לאותם מקומות ולאותן התנסויות, כאינסטינקט אזהרה המובנה לתוך תכנת החשיבה; מראה, ריח, לשון, גוף, אינטונציה של קול וכד' משמשים אותות זהירות.
דורית: החיים בכדור הארץ נחווים בקוטביות במילים אחרות כל מעברי החיים האנושיים משלבים בתוכם רפרטואר אדיר של חוויות בהן אנו עשירים או עניים, גברים או נשים, שבעים או רעבים, חווים שליטה והשתלטות או נשלטים, יחד עם המון חוויות ביניים בין "הטוב לרע". כך החיים בכדור הארץ מזה עידנים. הדבר יצר אמונות והשקפות עולם בהתאם; אמונות וציפיות לטוב – חיפוש גן העדן האבוד לעומת פחדים, חרדות, חששות מפני הרע – חוויות הגיהינום למיניהן.
המדריכים מתחילים מהרעיון שמראשית הדרך יש לנו איזשהו מנגנון ששומר על הייחוד, כמו מנגנון שדוחף אותנו למצות את הייחוד.
אנחנו ממצים את הייחוד בכל מיני עולמות ובכל מיני זמנים ומיצוי הייחוד הזה בתבניות כדור הארץ, יוצר תוכנת חשיבה מסוימת. בעולם אחר זה יוצר תבניות חשיבה אחרות. כלומר מה שאני מכנה "מישור גיהינום" או כל מה שמכנים "מישור גן עדן" הוא תוצר של חשיבה אנושית.
אני משתמשת במושגים כ"גן עדן וגיהינום" כשאני רוצה להדגיש הקצנה ובכך משתמשים המדריכים לתיאור הכמיהות, הציפיות והתקוות לעומת פחדי ההישרדות המצויים בכדור הארץ כתוצאה מחוויית חיים של מלחמות, שואה, אסונות טבע, בהם חווינו אובדן, התעללות, סבל וכאב, חסר וכיוצ"ב. בהמשך מדברים המדריכים על חוויות הקיצון המהווים בסיס לתפישה של גן עדן וגיהינום שעדיין מנהלים את חיינו שהרי מחשבה בוראת מציאות.
מדריכים: ""הגיהינום"" האישי מתוכו ובתוכו נולדה ומתקיימת מציאות של קורבן ומקרבן, מזוכיסט וסדיסט, מציאות של התעללויות, הרס עצמי במגוון היבטים, פחדים, חרדות, חששות באין ספור ביטויים שכולם תוצר של תוכנה אנושית קיצרת רואי שטבעה את חותמה בזיכרון האנושי הכללי והפרטי והפכה חלק בלתי נפרד ממנו".
דורית: כל הזיכרונות הקולקטיביים של כולנו כקורבנות וכמקרבנים בכל מיני סיטואציות, בין שהם הזיכרונות האישיים שלנו ובין שהם של קרובינו, קבוצת אנשים מתוכנו זה הופך להיות חלק מהתוכנה האנושית שלנו.
מדריכים: "נוכל לדבר רבות על מנגנון מורכב ומשוכלל זה הטבוע במערכות התגובה האוטומטיות "בכדור לימוד", המהווה מערכת הגנה הכי משוכללת, הרבה יותר מאשר הטכנולוגיה הכי מפותחת בעולמכם מגיעה אליה.
מבקשים אנו הפעם לדבר על מנגנון הפחד. זוהי "קליפת הקליפות" העוטפת את הגרעין, ומונעת את מלוא ביטויו מלבוא לידי ממש כל רגע כל הזמן.
"הקליפה" היא כאמור הגנה העשויה מעשה ידי אמן, מחוטים, חוטים, של דעות, אמונות וקביעות שנולדו כתוצאה ממסקנות שהוסקו עקב חוויות שנטבעו כטראומטיות, חוויות כקורבן ומקרבן כאחד וכן הלאה".
אין מישור אחד מתוך ארבעת הרבדים (הפיסי, הרגשי, המנטאלי והרוחני), שאינו ספוג בחוויית פחד טראומטי (או בחוויית הגנה המתבטאת כפחד), המתחבר אל מעברי חיים אחרים, בהם הרגשתם את אותן התחושות.
כל נשמה הבוחרת בהשתקפויות של מיפתחי זיכרון מצומצמים, עוברת וחווה את אותם הדברים. את כל קשת החוויות המתאפשרות כתוצאה מהחיים ב"כדור לימוד"; מקיטוב, כל "הטוב והרע", מעליונות ונחיתות ומה שביניהם = יצירות מופלאות ותו לאו.
דורית: מדובר על חלק מהכלים שהפחד משתמש בהם כבידוד, כהגנה ואצל כל אחד זה משהו אחר. זה יכול להיות אירוע, צליל, כל דבר שמעורר בנו את הפחד המגן.
הזיכרון התת והעל מודע, מתעוררים באנוש דרך חמשת החושים, אירועים, מפגש עם אנשים, חוויות חיצוניות, המעוררים ומביאים אותם להכרה המודעת.
המדריכים מדברים על חוויות שספוגות בתוכנו על כל ארבעת הרבדים כתוצאה מאירוע מסוים. ההגנות שלנו מאד משוכללות ולכן מאד מקשות את השינוי. השינוי לוקח הרבה זמן כי עלינו להשתחרר מאחיזה במערכת הגנתית שלמה שביד אמן, אנושות שלמה, לאורך מעברי חיים, רקמה אותה, ו"מי אני בלי זה…" שחרור מאחיזה במערכת הגנה דומה למשיכת שטיח מתחת לרגלים כאילו אין אלטרנטיבה ועלינו בכלל (ועל אנשי המאסה הקריטית שבחרו בשינוי התודעתי במודע), לבנות אלטרנטיבה של הישענות פנימה, ויתור על תלות, חופש ביטוי ולהלך בין הטיפות. מצד אחד אנו עוד מופעלים על ידי ההרגלים והדפוסים הישנים ומצד שני לוקחים את המושכות לידיים.
בחרנו תקופה מאד לא פשוטה ומאד אתגרית.
המדריכים מדברים על כך שקודם כל יש גבולות שעלינו לשמור עליהם. אבל, אלו גבולות שהפכו להיות שזורים בפחדים וחרדות, כחלק מהחוויות בעיקר בעולמות דחוסים אותם באנו לשחרר ובעצם לשחרר את עצמנו מהאחיזה בהם. לכך מתייחסים המדריכים בהמשך כשהבשורה המאוד מעודדת שלהם היא שברוב המקרים מספיקה מודעות והקשבה ואין יותר צורך להשתמש בדפוס העבודה הקשה.
מדריכים: "מספיק לגעת באותו מעבר מכונן שכל החוטים של ההגנות מתחברים אליו, בכדי שלאט, לאט, הוא יותר.
נחוצה רק מודעות הכרתית ונכונות לקבל ולהכיל את הידיעה, שהחיים ב"כדור לימוד" = חוויית מיפתח זיכרון קטן, המאפשר את הקיטוב. תפקידכם הפעם להכיל את הקיטוב.
כל נשמה הבוחרת בהשתקפויות של מיפתחי זיכרון מצומצמים, עוברת, חווה, את אותם הדברים; את כל קשת החוויות המתאפשרת כתוצאה מקיטוב; כל "הטוב, הרע", עליונות, נחיתות ומה שביניהם = יצירות מופלאות ותו לאו.
סבל וכאב הם חלק מאין ספור יצירות. סבל וכאב כמו שמחה וצהלה על כל גווניהן, הם חלק מיצירת המגוון המתקיים ב"כדור לימוד" ותו לאו.
חוסר אונים = חוסר קבלה של מציאות; חוסר אונים כלפי מי? כלפי מה? בהשוואה למה? שהרי חוסר אונים משקף תמיד אי קבלה ואי זרימה עם המתרחש וקשור תמיד עם תוויות וגבולות הוויה מקובעים.
ראו הכול ממקום המתבונן המאפשר לחווה להתגלות. כל עוד את נתפשת בחווה הוא מסתתר.
רק המתבונן מאפשר למתגונן להרפות ולהאיר את מסתורי החווה ולהתיר את גבולותיו המקובעים ולשחררו ל"אוקינוס הידע"".
דורית: המשפטים האחרונים של מקום המתבונן משמעותיים מבחינתי לאין ערוך. כשמסתכלים ממקום המתבונן לחווה, אנו מאפשרים לחווה להתגלות.
אנו מגלים המון הפתעות, למשל; שפחדים, חרדות, חששות מקפלים בתוכם הסתרות ואנו לא ערים לזה בכלל, שהרי הפחד נובע ממשהו לא נולד בחלל ריק. כשאנו מפתחים את מקום המתבונן הוא מאפשר למתגונן להתגלות, ולהאיר את מסתורי החווה ולהתיר את גבולותיו המקובעים ולשחררו ל"אוקינוס הידע"".
כל מה שהמדריכים מנסים לעזור לנו לעשות הוא לתפוס את מקום המתבונן שלנו, בחוויית היומיום, כך שלא תהייה הפרדה בין המתבונן לחווה. להיות נוכח פירושו, "צופה-הווה". כלומר, כשהצופה מתחבר לחווה הוא "צופה-הווה" ואין הפרדה, כרגע אנו עדיין חווים הפרדה. מקום הצופה הוא מקום שאיננו שופט ומבקר אלא מקשיב, סופג ומסוגל להסתכל על הדבר שהכי נכון ברגע נתון של זמן, המאפשר הבנות ותובנות המקלות על הדרך.
במילים אחרות, מדובר ביכולת לפרספקטיבה רחבה בדיוק כמו ביכולת להתמקד בנקודה. כשבו זמנית אנחנו גם בנקודה, בחוויה, וגם במידת מרחק, מרחב, המאפשרת לנו לראות תמונה רחבה יותר פירושו חווית "צופה-הווה"
מתקיימת "מידת המרחק והקירבה הנכונים בכל רגע נתון של זמן"
הכל עניין של קירבה ומרחק בעת ובעונה אחת שכל הזמן משתנים. צופה וחווה מייצגים את הקירבה והמרחק.
כאשר מתחילים להתפתח רוחנית, מתחברים יותר לצופה ולתמונה הרחבה והלב נפתח אין יותר צורך באגו. אין יותר צורך להראות שאתה יודע, צודק, כל צרכי האגו הולכים ומתפוגגים, אם נצטרך אותם נשתמש בהם ולא הם ישתמשו בנו מה שלא אומר שזה פשוט לעשות זאת.
אנחנו מתחברים לתוכנה חדשה ותפישה חדשה, מתחככים עם הישנה ומשתחררים ממנה בתוך עצמנו ומשפיעים על הסביבה. זוהי חוויה של נוכחות מתמדת מבלי שאנו באים להשפיע ולחנך מישהו. יש לנו תפקיד מעצם היותנו.
מניסיוני האישי והמקצועי, ההגנות הן חזקות ומונעות מלאפשר להגיע לשורשן מהפחד שהרי אם נגיע למקום הזה והוא יפתח, שוב יקרה משהו רע… דבר זה נובע ממיפתח הזיכרון הקטן בו אנו נתונים ואותו אנו מרחיבים ומשנים במעבר חיים זה.