מדריכים: "מושגים של שקט ושלווה נובעים בעצם מאיזון. כל פעם שנוצר איזון שלם מבחינת העניין, האירוע, המתבונן, עולה התחושה המוכרת של חיבור למקור. שקט ושלווה הם בעצם בחישה ורחישה מתמדת, מהדהדת, בהתהוות, או בעצם ההתהוות. שקט ושלווה הם תוצאה של הוויה מהדהדת, של היענות אינסטינקטיבית מתמדת, של רחישה ובחישה.
לחילופין, אי השקט וחוסר השלווה, נוצרים מההפרדה בין ההוויה לחווה. כלומר, כשאין "מהות האור" שלכם מצליחה להדהד ברחישה ובחישה מתמדת אל עולם החומר, קרי, אינכם מאפשרים את מלוא הביטוי של עצמכם על כל הרבדים בכל רגע נתון של זמן, מה שיוצר "תסיסה" כמו סיר לחץ המתפרץ בכדי לשחרר את הלחץ, משום שחוויית החיים בכדור הארץ (כפי שנחווית כבר עידנים), היא חוויה של סיר לחץ המשחרר מדי פעם, בעוצמות שונות, קיטור. ראו הרי הגעש, ההתפרצויות של סופות שונות, או לחילופין אסון הצונאמי, כל אלה ביטויי של התפרצות סיר הלחץ, ומדובר פה בשני דברים (על כן ניתנה המטאפורה):
האחד – בכישורים, ביכולות, בכוחות שיכולים לבוא לידי ביטוי בעוצמות מתחלפות ועצומות, רק משום חוויית האיזון המוטה (קרי, סיר לחץ).
השני – נוגע בחוק התנועה והתנודה.
כלומר, דבר אינו יכול להישאר דחוק, דחוס, או מודחק, לאורך זמן. ככל שהוא מודחק ההדהוד שלו מתגבר… ומתגבר… ומתגבר… עד שבר = פעולה של תדר האיזון למשל, שאינו מאפשר לאנרגיה אחת לבוא על חשבון השנייה לאורך זמן.
כלומר, כשנפתחת ההבנה על הפרינציפ היקומי של הגשמה דרך חוויה, של דומה מושך דומה ומשלים, או של חוק התנועה והתנודה, שהכול תוצאה שלו, ניתן להבין ששקט ושלווה פירושם שיא ההיענות, שיא הביטוי בהתאם לביטויים הסובבים. קרי, אינטראקציה מתמדת, רשת של הדהודים והדהודי הדהודים והדהודי הדהודי הדהודים, וכן הלאה וכן הלאה, לנצח נצחים.
כעת, בכל "מיפתח זיכרון" שהוא (בכל עולם, בין שהוא עולם חומר דחוס ובין שדליל), נוצר "איזון מוטה" התואם חוויה והגשמה באותו עולם ספציפי. קרי, האינטראקציות הנוצרות, בין הנשמה ובין התלבושת ותלבושות אחרות, הן בהתאם לתלבושת = "מיפתח זיכרון", תנאים סביבתיים ותרבותיים וכד'".