על חשיבות הברכות

על אף שבברכות דובר החלטתי בכל זאת לתת תזכורת לחשיבותן ודרכים ליצירתן.

ברכות נראות כמשהו טריוויאלי, אך זה איננו טריוויאלי מבחינת ההתנסות היומיומית אצל הרבה אנשים. הרעיון שעומד מאחורי הברכות, מעבר לזה שניצור לעצמנו הרגשה טובה ואקלים טוב ומכיל, הוא שינוי התפיסה שלנו, שינוי נקודת המבט. מדובר בדרך אחרת לחיות את החיים שהיא הרבה יותר מחבקת ושמחה, של קבלה, אהבה, וכבוד לעצמנו.

אני לא מדברת על חשיבה, אלא על המקום שאנו מתחברים אליו מבפנים. זה לא משהו שאנו אומרים כדי להרגיע את עצמנו, אלא זה המקום שבו אנחנו יכולים להרגיש מרוצים מעצמנו – "איזה כיף לי להיות אני" ואין הכוונה לאגואיזם או אגוצנטריות, אלא להרגשה טובה מעצם היותנו. למשל, אני מבורכת בשיער מתולתל. הרבה מאוד שנים החלקתי אותו, עבדתי קשה שהוא יהיה חלק… הרעיון הוא שינוי התפיסה לכיוון של לברך על מה שיש. ברגע שמברכים על בסיס יומיומי, לאט- לאט ההתנגדויות, חוסר הקבלה, הביקורת, השיפוט, הכאבים, הכעסים, וכן הלאה, מתחילים להתפוגג. ככל שמאפשרים להם להתפוגג הם זזים הצידה מהחיים שלנו. נאפשר לעצמנו לפרגן לעצמנו מכל הלב והנשמה ונרשום את כל הדברים שאנו מבורכים בהםעל בסיס יומיומי,  ולא שמנו לב אליהם. 

הכלה קשורה בפרגון, פרגון קשור בהכלה. פתיחת הלב מאפשרת להכיל יותר, זה מגדיל את הביטחון שלנו, ומאפשר לנו לזוז קצת הצידה מהרגליםישנים המקשים עלינו לברך את עצמנו. החינוך של פעם, וגם היום, הוא לא לברך על מי שאתה ועל מי שסובב אותך כי זה מתורגם לאגואיזם, להרמת אף.

הרעיון הוא לאפשר לעצמנו לקבל, להכיל, להפנים, מכל הלב.

קשה לנו לראות את זה כשקורים דברים קשים. אנו חיים במציאות מאוד לא פשוטה והרבה פעמים "לא חביבה". קשה לנו להבין את הטעם והמשמעות של דברים שאינם טובים לנו, כמו מחלות למשל. אנחנו לא יכולים לברך על זה, שלא לדבר על כך שאיננו מברכים על הדברים הטריוויאליים היומיומיים, משום היותם מובנים מאליהם. לדעתי אחד הדברים המקשים ביותר שאנו לוקחים את עצמנו כמובן מאליו ואפילו לא מפרגנים לעצמנו את מה שיש.

אחד הדברים שהמדריכים לימדו אותנו במשך השנים הוא לברך את עצמנו ובכלל, לחיות ממקום של הודיה.

הרבה מאיתנו חיים בתחושת חסר מכל מיני סיבות, עד כדי כך שאיננו שמים לב לדברים הקטנים שיש להודות עליהם,אנו נוטים לקחתאותם כמובן מאליו. כשמודים קודם כל מתעצמים וגם מעצימים. כך גם מתמלאים המצברים שלנו.

ניתן להתאמן בחיבור לברכה והודיה ע"י כך שאנו מאפשרים לעצמנו להתברך ע"י גורם חיצוני,למשל, לאפשר למדריכים לברך אותנו, גם אם עדיין איננו בקשר איתם ולא מכירים אותם.

דרך נוספת היא להתאמן לברך את עצמנו. לפתח תשומת לב לכל מה שנעים לנו, לכל מה שעושה לנו הרגשה טובה, לכל מה שנקרה בדרכנו ומאפשר לנו להתחדש, להתרגש, ליהנות, ללמוד, גם אם משהו לא נעים. הרעיון הוא להתחבר לידיעה שהכול בשבילנו, שנולדנו לסיטואציה, להורים, לעם, לתקופה שמשרתתבדיוק את כל אחד מאיתנו באופן אישי ואת כולנו ביחד, גם אם איננו מודעים לכך.

בעזרת ברכות אנחנו יוצרים מציאות, וזאת יצירת מציאות כפולה ומכופלת: פעם אחת יוצרים מציאות כשמתחילים לברך ועקב כך נוצר בתוכנו אקלים טוב והרגשה נהדרת. פעם שנייה, אנו יוצרים מציאות בכך שאנו מתייחסים לכמיהות, לרצונות ולמאוויים כאילו כבר נוצרו ומתקיימים בפועל. למשל, כמהים לבן זוג, לכסף, לבריאות: אנחנו רואים את עצמנו בריאים, עם הרבה כסף, בזוגיות, בעבודה מספקת וכדומה.

תהליך ההתברכות מחבר לשפע. כל עוד איננו מברכים ומתברכים, איננו מחוברים לשפע. תברכו את עצמכם גם בדברים הפחות "נחמדים" בעינכם, גם בהם יש שרות (בד"כ בלתי מודע), גם בהם יש טעם ומשמעות, אחרת לא היו מתקיימים.

נאפשר לברכות לרדת כמו גשם נעים שמחלחל פנימה, ונרשום כל מה שאנו מרגישים. זה סיפור של תחושה והרגשה יותר מאשר של כל דבר אחר. בדרך כלל איננו שומעים באזננו הפיזיות, אלא חשים דברים שמתרגמים למילים כשאנו מאפשרים. כלומר, זה לא בהכרח מתחבר למילים ולמשפטים, אלא זו איזושהי הרגשה שמתרגמת את עצמה למילים ומשפטים.

סגור לתגובות.