אנו נמצאים בתקופה של התפוצצויות מתמידות (המדריכים העבירו לנו תקשור על זה), על כן, ככל שנפנים את רעיון "הדבר הקבוע ביותר ביקום הוא השינוי", כחיבור מחודש לקוד הבסיסי הנשמתי הלכה למעשה, בגוף הפיזי על בסיס יומיומי, כך תיקל עלינו הדרך.
בעצם, את החיים בכדור הארץ חווינו עד כה, בניגוד לדפוס הבסיסי הזה. חיפשנו (ועודנו מחפשים), מקורות ביטחון, בקבוע, במסודר, בצפוי ודי קשה לנו עם המשתנה הבלתי צפוי. יצרנו לנו את אזור הנוחות שלנו עם המון קשיים לצאת ממנו אפילו כשמדובר בשינויים לטובה. לאנשים ככלל, יש קושי לעשות שינוי, (מה שאינו סותר ציפייה ורצון לשנות, מצד אחר), אפילו בדברים הנחשבים אלמנטאריים. אני לא מתייחסת כרגע למחלות למוות.
כלומר, השינוי התודעתי שאנו עוברים הוא בזה שלא ניקח שום דבר כמובן מאליו, ששום דבר לא צריך להיות קבוע או כמו שהיה, כך שאנחנו יורדים בלית ברירה מהציפיות שלנו. בלית ברירה אנחנו מוציאים את "השקופית" ששמנו לנו בראש (של איך אנחנו צריכים להיות ואיך החיים צריכים להיות). כמו בתקופות שכוכב מרקיורי בהילוך אחורי = ברטרו. (מרקיורי ברטרו מהווה הזדמנות לחשיבה יצירתית, לוותר על ה"מובן מאליו").
העניין הוא בהפנמת הרעיון שאופי הנשמה, הצופן האמיתי ממנו נוצקנו, נובע משינוי כדבר הקבוע ביותר. אופי הנשמה בתנועה מתמדת של גילוי ומיצוי, בהשתנות מתמדת, בהיענות מתמדת, בהתחברות מתמדת כול רגע נתון של זמן למה שיש באותו רגע ולא למה "שצריך להיות", למה "שהיה", ש"רצוי", אלא ל"עכשיו אני פה" = הוויה. זה הקטע של להיות מאה אחוז ברגע נתון של זמן. אין שנייה אחת של שעמום, אין שנייה אחת של חוסר סובלנות או סבלנות, מפני שאנחנו במאה אחוז הקשבה ברגע נתון של זמן ובהיענות לרגע. זה נשמע אוטופי ואולי אידיאלי, מפני שזה מאוד, מאוד קשה לרוב בני האדם בשל התפיסה שכל כך התקבעה בנו, בהיפוך לאופי הנשמה הנותנת חיים לגוף הזה!
ניל דונלד וולש ("שיחות עם אלוהים"), כותב בדף היומי שאני מקבלת ממנו, ששינוי הוא הסדר הטבעי של הדברים ואיננו מרוויחים כלום מזה שאנחנו מתנגדים לו. התקופה היא של שינוי גלובאלי ענקי, ויותר, ויותר אנשים רואים ומרגישים שינויים בחיים הפרטיים שלהם. זה טבע הדברים של העולם שאנו חיים בו ולכן הוא מציע: "תנועו בחן עם השינויים האלה בגלל שכל שינוי מביא הזדמנות יוצאת דופן לצמיחה. תנשמו, תירגעו ותחיו באמון ובביטחון שכל הדברים פועלים לטובתכם העליונה".
בתקופות כאלה בכלל, ובחיי מאז שהתחברתי למודעות הרוחנית בפרט, אני שמה דגש על דברים מרוממי מוראל, מעוררי חיוך המעודדים אותי = אמצעי הזנה, כמו שנורקלים בשביל לקחת אוויר. כמו הדוגמה של הדף היומי מניל דונלד וולש, או מקייט נוח שבמשך שנה שלחה לי כל יום משפט וציור מעוררי השראה. עבורי הדברים האלה מרימי מורל.
אני מציעה לנו שמעכשיו ועד סוף חיינו אלה, נמצא את אותם ערוצים שיאפשרו לנו הזנה בטוחה כל יום בלי שום מאמץ.
דבר נוסף, לגלות את ולהתמקד במשמעות החיים עכשיו ולעבוד רק על פיהם. זה אומר, לגלות מהם הדברים המשמעותיים, החשובים שאנו כמהים לעשות אותם, מתגעגעים אליהם ורוצים שיהיו בחיים שלנו ובצורה מכוונת להתמקד רק בדברים האלה, שהרי מה שאנו מתמקדים בו גדל.
זוהי תקופה המחזקת בי מוטו ישן (על פיו אני פועלת ובו מאמינה), המסופר ב"משל הסיני הזקן" שמתייחס לכול דבר כמות שהוא מבלי לעשות ממנו דרמה גדולה, מפני שאינו באמת יודע אם זה "טוב" או "רע" לטווח הרחוק ועל כן בכול יום מחדש מחליט להמשיך לעבד את אדמתו, קרי, לחיות על פי ערכיו ואמונתו". העניין הוא להתמקד במה שחשוב, במה שערכי, במה שמשמעותי לכל אחד מאיתנו. כשאנו מתמקדים בדברים הערכיים, החשובים והמשמעותיים מבחינתנו, זה ממילא ממלא אותנו באנרגיות ומזין אותנו. מאפשר לנו לא להסיט את תשומת הלב שלנו לדברים יותר טפלים, גוזלי אנרגיה.
לדוגמה, מבחינתי להיות צמודה לטלוויזיה ולחדשות, בתקופות סוערות כאלה, באינטנסיביות של הכתבות הנכנסות לכול אמירה, זו הזנה מאוד שלילית וזאת דווקא משום שהדברים לא עוברים לי ליד האוזן. מי שהדברים עוברים לו ליד האוזן אין לו בעיה עם זה. יש לי חברה המסתכלת על מה שקורה כמו על הצגה, לא ממקום ציני, אלא מההבנה שהכול אשליה, קרי לא נצחי. כלומר זה מאוד אישי וייחודי מה מרומם נפש ומזין באנרגיות ומה מרוקן אותנו ולכך חשוב שנפתח מודעות.
כשאנו שמים דגש על משהו ערכי ומשמעותי מבחינתנו, הוא יגדל בחיים שלנו ושאר הדברים יהיו יותר ברקע. קרי, הפרופורציות משתנות בהתאם להדגשים שאנו שמים. בכדי שלא נמצא את עצמנו תלויים בנסיבות חיצוניות ושבכל מזג אוויר נרגיש חיוניות, שוות, תשומת הלב שלנו אמורה להיות מפוקסת על המטרות שלנו. כלומר, עלינו להעביר את הדברים ממצב של מודעות למשהו פרקטי. זה לא מספק אם זה לא הופך למשהו פרקטי
אי אפשר להימנע מהשפעה מפני שאיננו חיים בחלל ריק, כולנו משפיעים ומושפעים כל הזמן. אין פה כוונה שניכנס לאיזושהי בועה, אלא שנחיה בתוך "פירמידת האור" שלנו, ברמה שהדברים מסביב לא יוציאו אותנו מאיזון ולא יטלטלו אותנו. דברים כמו המשט לעזה, מעלים מיד את כל החרדות והפחדים שיש לנו. אנחנו חיים בעולם עם המון חרדות, חששות ופחדים.
רוב בני האדם נושאים איזה שהם רגשות אשם, חרדות ופחדים, ואירועים כאלה כמו שקרו לאחרונה יכולים להעלות אותם בקלות. כשאנו בתוך "הפירמידה" שלנו, ממוקדים בדברים שמשמעותיים לנו המזינים אותנו ולא מתחברים לערוצים של אנרגיה שלילית, המוראל גבוה וההרגשה מאוזנת.