אם ניקח את הנשמה כמטאפורה לכדור שמש (הקוד, הגרעין), הזורח לכול העולמות = ההתגשמויות השונות של הקוד שמטרתו הגשמה דרך חוויה, (כמו כול יצור נברא בצלם), נוכל להתחבר לרעיון שמיקוד והתפזרות קורים בו זמנית ולמעשה ומהווים תוצר אחד של השני. כאשר נפנים את הרעיון שגם את "אנרגית האם", (כפי שהמדריכים מכנים את הבורא), ניתן לתאר באותה דרך = כדור גדול של אנרגיה כל יכולה שבאה לידי ממש דרך הקרניים שלה, = אנחנו שהופכים (כאמור), גם לשמש עם קרניים כשכל קרן מייצגת התגשמות בעולם, בזמן, אחר, על מנת להביא לידי מיצוי מקסימאלי את הפוטנציאל שלנו.
אם נוכל לדמות את התמונה הזאת לאיזושהי הופעה או תופעה שנוצרת בכדי שהפוטנציאל הבסיסי שנוצר מה"אין" יממש את עצמו, נוכל להשתמש בדימוי נוסף; נדמה לנו את האנרגיה הנשמתית (שאינה בעלת צורה ולכן יכולה ללבוש כל צורה שתבחר), "עומדת" מול מספר רב מאד של מראות ומשתקפת דרך כל מראה בצורה שונה. הנשמה לא "הלכה" לשום מקום אך, התחושה היא שהיא מתנתקת מתחברת. זוהי אשליה (קרי, לא נצח), השתקפות. הנשמה למעשה לא נפרדה מעולם מחיק הבורא (אותו כאמור, מכנים המדריכים הרוחניים "אנרגיית האם")מה שנפרד זאת התודעה, המתפצלת להרבה מאד ערוצים, על מנת לממש את הפוטנציאל שלה. חדר המראות הינו מטאפורה מאד חזקה, בכל מראה ניבטת "קרן" אחרת, (כמו בסיבוב של קלידוסקופ), כשכל "קרן" בוחרת ב"תלבושת" אחרת = הגלגולים. הנשמה נשארה שלמה, לא התפצלה, לא איבדה את מקורה, לא איבדה את הקשר לאחדות, היא חלק מהאחדות והאחדות חלק ממנה. יש לה את היכולת לפצל את התודעה שלה להמון, המון, ערוצים. כל ערוץ הינו "תלבושת"/גלגול, עם צורה מסוימת ובעולם מסוים שמאפשר את מיצוי הפוטנציאל. המדריכים כינו את המקור, הצופן הנשמתי, "נקודת הראות אוסף כל התודעות". אם ניכנס בהדמיה לאותה נקודה, נוכל לראות את כל הגלגולים את כל האופציות האפשריות שהן ביטוי של אותה נשמה. אני ראיתי את הנקודה כמו עין עם אישון ובתוכה נמצאים כל הגלגולים. יכולתי לקחת כל אופציה ולטייל אתה בעיני רוחי וחוויתי את התחושה שקיים מקור שהפוטנציאל ניבט מתוכו וניתן להסתכל ולחוש את התחושה של המקור הנשמתי על כל אופציות המימוש שלו.