חוויה אישית שעברתי (לאחר שהחלקתי על גבי… שברתי את היד בשלושה מקומות ונזקקתי לניתוח), הניבה המון פירות ותובנות באשר לתהליך ההפרדה בין הגוף לבין הנשמה; מנקודת המבט שהנשמה, האנרגיה הנותנת חיים לגוף היא "אני" והגוף הוא הכלי המאפשר לאנרגיה לממש את עצמה.
אחד הדברים שהיכו אותי בתדהמה הוא הגילוי של רמת הכאב והסבל שאצורה בתאים שלי מבלי שהיה לי שום רמז לקיומם ולעוצמתם.
הכרה זו ואימון בהפרדה בין הגוף לרוח על מנת ליצור חיבור חדש, מאפשרת לנו להיות צופה וחווה בעת ובעונה אחת.
עדיין אין מדובר במה שהמדריכים מכנים "צופה הווה" כיוון שרובנו אינם מיומנים עדיין בהכלת החיים כמות שהם ממקום של צופה וחווה בעת ובעונה אחת. אנחנו נמצאים בתהליך, אך יש לנו כבר יכולת לתמרן בין הגוף לבין הרוח דרך פיתוח ההתבוננות וההקשבה.
ניתן להבחין בתמונה יותר רחבה ולהגיע לתובנות ולמסקנות אחרות רק כשמתרחקים מהם. קרי, יוצרים הפרדה מכוונת בין המקרה לבין החלק בתוכי "המתבונן הניטראלי". כלומר הדבר מצריך אימון בהתרחקות בדמיון, בעזרת המחשבה.
כל עוד אנו שבויים בתפישה שאנו גוף ומתעלמים מהרוח ומכך ש"אנו במהותנו יצורים רוחניים במסע אנושי", התפישה האנושית תישאר העוגן הבלבדי שלנו ויהיה לנו מאד קשה להתרחק מזה.
יותר פשוט להתאמן כשהכול בסדר ולעשות תרגילי מדיטציה. אך, כשיש כאבים מאד, מאד, חזקים או אירועים טראומטיים, הם בעצם כמו מושכים אותנו אליהם ומעלים פחדים וחששות וכל מיני "שאר ירקות" הקשורים למה שאני מכנה "מדורי הגיהינום".
הדבר נכון גם כשאנו באופוריה הגורמת לאיבוד האיזון העדין בין הצופה לחווה. כך בדרך האנוש אליה התרגלנו עד כה
אך שום דבר אינו סתם ואינו בכדי! יכולתי להסתכל ולראות את כל "מדורי הגיהינום" האנושיים שאני מחוברת אליהם ולא מחוברת אליהם באופן אישי.
הנטייה הטבעית שלי היא לראות את האנשים, האירועים המזדמנים והמצויים בחיינו, כמראות המאפשרות לנו להכיר את עצמנו על כל "הטוב והרע" הטמון בנו. דרך המראות למדתי להבחין מה ניתן להפיק מדברים ואירועים שקורים, מה הם משרתים עבורי, ומה ניתן לי ללמוד מהם. הדבר נכון בכלל, ובפרט בשעות קשות שהרי כאמור, דבר אינו קורה במקרה.
כשהחלקתי יכולתי לראות ולחוש כמה כאב סבל ופחד אצורים בתאים של הגוף שאין להם אפילו קשר למעבר החיים הנוכחי.
כאילו נפתח בי זיכרון "היסטורי" של חוויות הקשורות בנפילה, על מנת שאוכל לרפא אותן.
הניסיון המצטבר שלנו אצור גם בתאי הגוף, (לגוף יש זיכרון משלו), זיכרון הגלגולים הארציים טמון בו.
החוויות, האירועים וכל מה ומי שאנו פוגשים בדרכנו מעוררים זיכרון זה ומציפים אותו "לטוב ולרע".
עולה וצף כל מה שבחרנו להכיל, לטפל, לרפא ולשחרר (גם אם בלא מודע הכרתי), משום שאם הזיכרון אינו מביא למודע את הדברים האלה לא נוכל לטפל בהם.
אז כן… גם לדברים "הרעים" יש מטרה חשובה!
אחד הדברים הכי חזקים בשבילי הייתה התמונה הראשונה אחרי שהצלחתי לעמוד על הברכיים לאחר הנפילה וללכת; שמתי דגש על מה שאפשר; הנה אני יכולה ללכת, על אף הכאבים המאוד מאד קשים שהיו לי.
המסקנה היא שיש לנו יכולת להיפרד מהכאב של הגוף ולהתבונן.
אי אפשר לרפא את הגוף אם אתה תקוע בו.
אחרי שקצת נרגעתי מהנפילה ראיתי לעיני רוחי את עזרה לובש תלבושת של מלאך בלבן, מושיט לי ידיים ואומר לי "תני לי יד, תתרחקי, את חייבת להתעלות מעל לכאב, ברגע שאת עולה מעל לכאב תוכלי לטפל בגוף. אי אפשר לטפל בגוף כאשר שבויים בכאב".
באותו רגע עדיין לא יכולתי לעשות זאת, עברתי בהדרגה תהליך של הפרדה מהגוף, מהכאב והפנמתי הלכה למעשה את תהליך ההפנמה על כל ארבעת הרבדים. על מנת שייווצר ריפוי מלא יש צורך של שיתוף פעולה והענות של כל ארבעת הרבדים. (פיסי, רגשי, מנטאלי ורוחני).
שמעתי את המדריכים אומרים לי שוב ושוב: "תקבלי, תקבלי, תרשי, תסכימי שכואב, פשוט תרשי לכאב להיות"…
טוב, פשוט זה לא! אך לא ויתרתי לעצמי והתבוננתי בכאב תוך חווייתו.
דבר נוסף הוא עניין הכלת מושג זמן במובן של קבלה של הזמן ולמה הכוונה נולדתי עם מתנה מאד גדולה של דמיון מפותח, חובק עולם.
אך, חוויתי את הפער בין מה שאני רואה שאפשרי, שנכון לבין מה שקורה במציאות כרגע, כיוון שתמיד הקדמתי את זמני ולכן חוויתי את המתנה כפער מאד גדול ומתסכל, שגרם לחוסר בטחון, לתחושת חוסר ערך וכד'. איך זה קשור לדברים אותם הזכרתי קודם לכן? ובכן, הפער הזה גרם לי לתחושת תסכול קשה כשכוחות הריפוי שלי לא פעלו במהירות שציפיתי שיפעלו ואז בנפילה שהייתה לי עלתה ההכרה, הקבלה ההכלה שזה לא משנה כמה הילינג אני שולחת, וכמה הומאופתיה אני לוקחת, השלד הוא שלד, יש לו רמת דחיסות אחרת, קצב אחר מאשר קצב המחשבה.
פעם ראשונה בחיי האלה האנושיים שהפער הזה שחוויתי כל חיי פשוט נעלם ויכולתי לחוות קבלה מלאה. ללא כעס, תסכול, או בזבוז אנרגיה על מה שהיה צריך ועוד לא קרה. מאפשרת לעצמי לחלום, לשכב, לא לעשות דברים, מה שמאד לא אופייני לי.
ההבנה שעלתה הייתה מאד מוזרה עבור החשיבה האנושית הרגילה שלי… הבנתי תוך כדי החוויה ובעזרתה שהכאב, הפחד, הסבל, ההתנגדויות הם פרי הפירושים שבראש, הכול פרושים שלנו.
עמדתי אל מול הפרושים שאני נותנת, התבוננתי בהם וגיליתי שברגע שאני מסיטה הצידה את הפירוש אני לא מרגישה את מה שהרגשתי רגע קודם. כמובן שזה נכון לגבי כל דבר, אדם שיש לנו עליו ביקורת, משהו שמפריע לנו בחיים ולאו דווקא פיסי.
בכל אחת מהרמות הייתי עדה לפירושים שלי היכן הם עדיין גורמים לי לצער, לקושי, לכאב וכד' ומאז אני מתאמנת בגילוי הפירוש ובהסטתו. במילים אחרות זו הדרך לצאת מעבדות לחרות.
ברגע שאני לא מתווכחת עם הפירוש שלי זה יותר קל, אם הפירוש אינו מפעיל אותי, תהא התגובה למשהו שמתרחש, תגובה עניינית. ככל שנוכל לראות את הפירושים שאנו נותנים החל מהדברים הכי קטנים ונזיז אותם הצידה ייפתח לנו עולם שלם.
המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מנכדתי שהיא אמרה לי "סבתא את מחזיקה את היד כמו תינוק שאת אוהבת". הבנתי שיש לנו יכולת לתת אהבה לגוף, לחבק, לא לכעוס עליו.
אחת המתנות הכי גדולות שקימות לנו זו יכולת האבחנה בתגובות האינסטינקטיביות שלנו, במה שהראש שלנו מספר לנו, בפירושים שגורמים לנו להרגיש טוב או לא טוב. לקחת מרחק מהכאב לא כקדוש מעונה אלא מתוך קבלת הכאב, לתת לו להיות בבחינת ההכרה שזו יצירת אנוש שאיננה נצחית,
הנשמה שנותנת חיים לגוף היא חלק מהנצח ומייצגת את ה"אני". הגוף היא השתקפות לצורך הגשמה דרך חוויה. הגוף הוא כלי, לא "אני".
ומכאן שההכרה ש"אני הנשמה" בעלת תבונה נצחית, בעלת כוח ריפוי מאפשרת להתחבר לכוחות שמעבר לגוף הפיסי ולהשיב לו מרפא. הכרה זו השיבה לי את כוחותיי, לאחר שהייתי באפס אנרגיה.
כבני אדם אנו סוחבים אתנו, במיוחד למעבר החיים הנוכחי, זיכרונות מכיוון שבאנו להשלים מעגל ועל מנת כך בחרנו להתיר את כל מה שמעכב אותנו מלהיות אנחנו – ניצוץ אלוה ממעל אהוב, שייך ורצוי מעצם היותו, עלי אדמות.
כשאנו נולדים לכדור הארץ אנחנו מחוברים לשני ערוצי זיכרון; לערוץ האנושי הכללי ולערוץ הזיכרון האישי.
כאשר אנו חוששים או מתלהבים ממשהו, שמחים ממשהו זה בעצם דבר שקיים באנושות. היכולת להתלהב, לשנוא, לאהוב ולפחד זה הכול תכונות אנושיות הנובעות מתפישת עולם מסוימת.
המדריכים הראו לי כהקבלה לכדור הארץ, תמונה של כדור גדול ומבריק שעשוי מחלקים מלבניים שקופים בכל צבעי הקשת סדורים יחדיו, כחולים, אדומים, צהובים, זהובים, ורודים, אפורים… מדהימים כמו פאזל בעובי עצום. כדור מדהים שממש בא להיכנס פנימה.
אך כאשר נכנסים פנימה מגלים שנכנסנו לכדור אטום. התמונה הייתה של דפנות עגולים חלקלקים ומבריקים בצבע קרם, ללא חלונות ופתחים כקליפה המסתירה את קשת הצבעים המדהימה של מעטפת הכדור.
פתאום הייתי ערה לתפקיד של כל מי שבחר להתחבר לחיים כנשמה בגוף פיסי; התהליך של החיבור לרוח שאנו גורר אחריו שינוי של תפישת עצמי והעולם מה שגורם לקליפה האטומה של הכדור להתמוסס.
הכדור נראה פתאום בחלקים מסוימים במרקם פחות דחוס וחד גוני. המדריכים מנחים אותנו להתחבר אל הלב (מקום משכן הנשמה), להשתחרר מכל אותם דפוסים ואמונות המעכבים אותנו מלחיות נשמה בגוף פיסי.
ראיתי כיצד הפתיחות שלנו לאינטואיציה, לתקשור מעלה הבנות חדשות ואחרות מאירה וממוססת את הקירות האטומים. במילים אחרות נכנסים לכדור הארץ מיידעים נוספים המשנים אט, אט את תפישת העולם ודרך החיים.
אנחנו רגילים להיות קורבנות, במקום להיות הקורבן של הלחץ, במקום לצפות למשהו גרוע, עלינו לקבל את ההרגשה, להתרחק ממנה כי הקבלה מאפשרת להתרחק ואז מתגלות אלף ואחת דרכים יצירתיות איך לפתור זאת. כל אחד הדרך שמתאימה לו ובכל פעם זה יכול להיות משהו שונה.