על מנת להבין את האגו האנושי כגבול הייחוד במקום כמילת גנאי, אני מבקשת הפעם לפרוש תמונה מורכבת על הטעם והמשמעות בגבולות המאפשרים את חווית הפוטנציאל, בכלל ובפרט. גבולות אותם מכנים המדריכים "גבול הוויה" כלומר, הפרדה המאפשרת את חווית מיצוי הפוטנציאל הייחודי – הגשמה דרך חוויה.
כמטפורה ניתן לדמות את בורא עולם כפאזל ענק, כשכול אחד מאתנו חלק אחד ממנו. במילים אחרות, כל אנרגיה ביקום ובקיום באה לידי ביטוי דרך התחלקותה; כמו בטבע ההתרבות מתאפשרת דרך התחלקות תאים כמו עוברים, פירות, פרחים וכד' היוצרים "גבולות הוויה" חדשים המאפשרים חיים. כך גם הנשמה זקוקה ל"גבול הוויה" שיאפשר לה למצות את הפוטנציאל שלה, דרך ההתחלקות. במהותה היא חלק מהשלם, אינה נפרדת, עד שנוצר הגבול שמגדיר אותה כישות נפרדת, על מנת תוכל לחוות עצמה כייחודית.
הדבר אומר ש"אנרגיית האם" (הבורא), חווה את המורכבות האדירה שלה דרך כל אחד ואחד מאתנו. לכל אחד מאתנו "גבול הוויה" ראשיתי = הקוד הנשמתי הייחודי, ממנו נוצרים תת גבולות = ההשתקפויות בעולמות אחרים (גלגולים). הפעם ניקח כמטאפורה נוספת שמש, על מנת להסביר את ההתחלקות והגבולות: השמש הפרטית של כל נשמה, שיש לה כמה וכמה עולמות דרכם מתממש הפוטנציאל שלה. קרן אחת של השמש היא ערוץ כדור הארץ, קרן אחרת היא ערוץ התגשמות בעולם אחר ביקום וכן הלאה. ניתן לדמות כל ערוץ כמו ענף של עץ בעל ענפי משנה = הגלגולים השונים באותו עולם. לכל אחד מאתנו יש כמה ענפים המאפשרים את ביטוייה של המהות הנשמתית שלנו ב"גבולות הוויה" אחרים. קרי, עולמות אחרים, סביבה אחרת, מיפתחי זיכרון שונים, המאפשרים את הביטוי של המהות הנשמתית, את ההגשמה של הפוטנציאל, ההפיכה של הצופן הנשמתי מפוטנציאל לממש.
בכל עולם קיימת תוכנת חשיבה אחרת, תנאים אחרים; לענף כדור הארץ תוכנת חשיבה (שנוצרה כתוצאה מ""מיפתח זיכרון"" קטן) של קיטוב: עליונות ונחיתות, "טוב ורע", גבריות ונשיות וכן הלאה וכן הלאה, חווית הקוטביות הרגשית, מנטאלית, פיסית ורוחנית דרך חמשת החושים (שהיום סוף, סוף מתחבר אליו גם החוש השישי). עקב כך, נוצר בכדור הארץ מבנה הגיוני לחשיבה זו, שניתן להסבירו ולהבינו הנובע מנקודות מבט מסוימות (מיפתח הזיכרון), כפי שניתן להבין ולהסביר כל תוכנת חשיבה של כל עולם וכל אדם, כאשר מודעים לתפישת העולם שלו. ערוצי חוויה שונים מאפשרים הגשמת הפוטנציאל בדרך אחרת וייחודית הן לאותו עולם והן לאותה נשמה באותו עולם.
כלומר, בכל תוכנת חשיבה נוצר מבנה, דרכו ובעזרתו הנשמה יכולה לחוות עצמה באותו עולם. בפליאדות נוצר מבנה פליאדי, בכדור הארץ נוצר מבנה כדור ארצי ובעולמות אחרים נוצרו מבנים על פי עולמות אחרים. מבנים אלו קשורים לתנאי האקלים, לתוכנת החשיבה, למה אפשרי ולא אפשרי, יש כוח כבידה, או אין כוח כבידה… על לפי תנאים אלו נוצר גם הגוף. הגוף יכול להיות גם אנרגיה אוורירית אך תמיד יהיה "גבול הוויה".
על מנת שכל ערוץ כזה יחווה עצמו עד תום, הוא סגור מבחינת המודע ההכרתי בפני ערוצים אחרים כשהשמש המרכזית שלנו, הנשמה, חווה עצמה דרך כל הערוצים ללא הפרדה, אלא שההשתקפויות אינן מודעות לכך עד ש… הושלמה חווית החלקים וניתן לכל חלק להתחבר לחלק אחר ואחר כך לשלם של עצמו. בדיוק מה שקורה היום, זה השינוי האדיר עליו מדברים המדריכים. אך נחזור להסבר: ההפרדה מתקיימת בפועל דרך חוסר הקשר המודע בין ערוץ לערוץ ובין השתקפות להשתקפות על מנת שכל חלק יוכל לחוות עצמו במלואו. כפי שאיננו זוכרים את הגלגולים שלנו ולרובנו אין מושג שיש לנו ערוצים אחרים המתגשמים בעולמות אחרים. כשהמודעות לכך מתאפשרת והמידע עושה לנו היגיון נפתחת סקרנות לחקור ולגלות, אולי יש בזה משהו… או שזה לא עושה לנו היגיון ואנו הולכים הלאה.
לאורך כל דרך ההגשמה יש לנשמה בלי סוף "גבולות הוויה" מרכזיים ומשניים. "גבול הוויה" מרכזי הוא התוכנה, המבנה של כדור הארץ לדוגמא שבו הנשמה מגשימה עצמה דרך חוויה והמשניים אלה כל הגלגולים באותו עולם. על מנת שכל ערוץ יוכל לחוות את עצמו עד תום הוא חייב להיות לגמרי מנותק מהערוצים האחרים. אם בחרתי להיוולד ל"מיפתח זיכרון" קטן קרי, לחוות את הקיטוב "הרע וכל הטוב", העליונות והנחיתות, לא אוכל לחוות זאת אם אזכור שכולנו אחד והלב שלי יהיה מלא אהבה לכולם, אלא אם זוהי חווית מיצוי תום המסע (כמו עכשיו) היות והשלמנו וחווינו את כל החוויות האפשריות "לטוב ולרע" כגברים וכנשים בכדור הארץ. מכיוון שתם המסע, הענף של כדור הארץ מתחיל להתחבר לזיכרונות של מעבר למה שאנו עכשיו, מה שיכול לבוא מהמקום שאיננו מאושרים, מסופקים, לא טוב לנו, אפילו שנדמה שחיינו טובים ובכל זאת איננו מרוצים מבלי לדעת מדוע. במילים אחרות, מתחיל איזשהו תהליך מכל מיני סיבות, המעורר את תאי הזיכרון, מנער אותם לעוד אפשרויות.
מאד עוזר לזה המדע, הטכנולוגיה, הידיעה שיש עולמות אחרים, מקבלים תמונות מהחלל, רואים את מערכת השמש ומבינים שכדור הארץ זו חללית שהיא חלק מהמערכת מה שמאד עוזר למוח האנושי לתפוש. התפישה האנושית מאד נעולה על מה הגיוני ומה לא הגיוני וההיגיון נפרץ. המדע הטכנולוגיה והתקשורת, מאד עוזרים לפתוח את הערוצים לכל מיני אפשרויות גם דרך צפייה בטלוויזיה על מקומות רחוקים שמאפשרים מבט אמיתי על אנשים ותרבויות אחרות משלנו. נוצר קשר עם כל מיני תרבויות שמנגנים על תאי הזיכרון שלנו, הגורם לנו להזדהות עם כל מיני אנשים, תרבויות, כאילו מכירים בתחושה הפנימית. משהו מתרחב תוך כדי חוויה יומיומית.
כאשר אני רואה את התמונה הכללית אני מבינה שיש הרבה מאד ערוצי ביטוי של הנשמה מה שגורם לי להבין למה הכוונה בדברי המדריכים שמדברים על המסה של גבולות. בשפה האנושית הווה אומר, שיש תקשורת ודרך התקשורת אנו נזכרים בכל מיני דברים שלא קשורים לחיים שלנו ולא חווינו אותם כאן ועכשיו. תוך כדי זה עולים כל מיני רעיונות, חיבורים, אכפתיות מכדור הארץ, חשוב למחזר, אכפת מאנשים אחרים יש מוכנות להתנדב ולעזור, וכך אנו נפרדים מהדפוס המבודד של "אני והשבט שלי, אני והמשפחה שלי".
כמובן שזהו תהליך שאינו קורה ברגע מכיוון שיצרנו כאן תוכנה אנושית מאד, מאד, מסיבית.
בשבוע הבא כתבה מס. 2 בנושא.