בבואנו לדבר על שינוי תודעתי, של חשיבה ותפישה, עלינו לבדוק מחדש את הסוגיה של "מי אני/מה אני". זה מאד, מאד, משמעותh מכיוון שכאשר יש ידיעה מאד ברורה של "מי אני", (לא משנה אם היא מצומצמת או רחבה כרגע לצורך העניין), האדם פועל במסגרת גבולות האמונה והחשיבה על פיהם הוא יודע מיהו, מה הוא מסוגל, מהו יכול, מה מתאים לו ומה לא מתאים לו, ולא בהכרח ולא תמיד, ממקום של חשיבה מודעת. עולים בי הרהורים באשר לשאלה "מי אני, מה אני" בה אני נתקלת המון. אני פוגשת שוב ושוב אנשים שאין להם תשובה ברורה וחד משמעית לכך ורבים אחרים שאפילו אינם מעזים לשאול את עצמם את השאלה הזו ופועלים דרך דפוסי חינוך והרגלים. הדבר נובע מאוסף של דעות, אמונות וקביעות שמנהלים לנו את החיים המון פעמים אפילו מבלי שיש לנו מודעות לכך. כלומר, אנו מכירים/מודעים לאותם הכישורים והיכולות שמסתדרים עם דעתנו על עצמו ובמילים אחרות מכירים את עצמנו חלקית. לפעמים מבזיק לנו רעיון, בא לנו לעשות משהו, אך הוא נוגע באיסור של הדפוסים הפנימיים, בתחושת אי יכולת, חוסר כישרון וכיוצא באלה ולכן עולה התנגדות; "את לא יכולה, לא מסוגלת, אין לך כסף, אין לך זמן" וכן הלאה. הדברים שברצוננו לעשות נמדדים על פי הגבולות הפנימיים של "מה אפשרי ומה לא אפשרי", מבלי שיש לנו מודעות לכך. היכולת להגיע לאני הפנימי מתאפשרת כשמפתחים מודעות ומתחילים לראות/לגלות את עצמנו מעוד נקודות מבט.
הורגלנו לחשוב, להאמין בדברים הנובעים מחינוך ותרבות, שאוכל לסכמם במסקנות (מודעות או לא מודעות) כמו: "זו הדרך, זה מה שצריך, זה מה שנכון, לזה אני מסוגל או לא מסוגל" וכיוצא באלה. השאלות מתחילות להישאל בדרך כלל רק כאשר כל הדברים האלה מפסיקים לעבוד בשבילו, מתחילה איזושהי אי נוחות, מתחילים כל מיני דברים חיצוניים להדריך את מנוחתו, לקרוץ לו וכד'. הדבר מתבטא באין ספור צורות שהרבה פעמים משליכים על הסובב, כשינוי תנאים כמקום מגורים, כעבודה, כשינוי חברתי כלשהו וכד'.
אנו מצוים בתקופה שמצד אחד משחזרת דפוסי חשיבה והתנהגות, מלחמות ואלימות ומצד שני מבקשת ליצור חיים שוויוניים, מקבלים ומספקים יותר. מתוך כך קיימים גבולות דרכם ובעזרתם אנו תופשים את עצמנו, המאפשרים לנו לחיות את החיים בכדור הארץ, אך הם לא בהכרח מספקים אותנו עוד; דברים ששמחנו בהם, שעניינו אותנו, אינם משמחים / מעניינים, אותנו יותר. אני מכירה אנשים שהיו יוצרים מדהימים ופתאום באיזשהו שלב הפסיקו ליצור ואפילו לא הבינו מדוע. ככול שניסו לחזור ליצירה כמו שעשו בעבר, לא הצליחו, גם כשניסו ליצור דברים חדשים, עד שהבינו במודע, כי עליהם לחפש ערוצים וכלים חדשים, במקום להמשיך להתנהל ולחשוב באוצה צורה אליה התרגלו ולצפות לתוצאות חדשות, מבלי לשנות, להרחיב, את התפישה.
"מי אני" קשור מבחינתי בתפישה ובמודעות לעצמי; אנו חושבים על עצמנו כל מיני דברים שאנשים אחרים ממש לא רואים אתנו עין בעין, בפרט בכל הקשור למקומות המעוכבים שלנו. אני נזכרת בחוויה אישית פוקחת עיניים בנדון: בצעירותי היה לי חבר מאד, מאד, טוב שהרגשתי שהוא זה שממש מבין ומכיר אותי היטב, על כל ההתלבטויות וחוסר הביטחון שחוויתי באותם ימים. באיזה שהוא שלב הלך כל אחד מאתנו לדרכו ופגשתי בו שוב אחרי 25 שנה בהן לא היה לנו כל קשר. הוא תמיד היה זכור לי באדם הראשון שבאמת הבין ללבי. בעודנו מדברים הוא אמר לי: "את יודעת מה תמיד אהבתי בך? את הביטחון העצמי שלך, את החכמה והנחישות שלך" …. הייתי המומה וחשבתי בלבי "איך זה יכול להיות… ואני חשבתי שאתה מכיר ומבין אותי"… הבנתי פתאום שמה שאני מרגישה לגבי עצמי והדרך בה אני תופשת ורואה את עצמי, אינה בהכרח נתפשת כך על ידי אנשים אחרים. החבר חשב שאני האדם הבטוח והבוטח, שיודע מה הוא רוצה, בזמן שהרגשתי כעלה נידף. הוא ראה בי דברים שלא ראיתי בעצמי.
ברבות הימים נתקלתי שוב ושוב בפער שבין איך שאנו תופשים את עצמנו – "מי אני ומה אני", לבין איך שאחרים רואים אותנו. השיא היה כשפגשתי אנשים בכל מני גילאים, גם ילדים, שגדלו בסביבה מאוד אוהבת, תומכת ומחבקת, אך מפאת אי קבלה עצמית לא הבחינו בכך!!! לעומת זאת הבחינו היטב בכל מילת ביקורת או אי קבלה… כמובן שאיננו מודעים לכך, איננו עושים זאת בכוונה ובמודע. אני מאד אוהבת את הדוגמה של בנין קומות עגול עם המון, המון, חלונות מסביב, כהקבלה למודעות, המסמלים את השקפת העולם והאמונות שלנו ומדוע? מכיוון שרובנו עומדים מול חלונות מסוימים, בקומה מסוימת, דרכם אנו רואים את עצמנו והעולם מבלי לדעת אפילו שישנם עוד חלונות ועוד קומות = נקודות מבט. כשאנו מפתחים מודעות "לקומות העגולות" ומגלים חלונות אחרים וחיים מתוך ההבנה שהשקפת עולם היא תוצר של אמונות, דעות, קביעות, חינוך, תרבות שעם כל הכבוד, זה לא "אני", חל מהפך שלם בתפישת "מי אני ומה אני". היכולת לזוז לחלון אחר, לראות את הדברים, את עצמנו ממקומות שונים מתאפשר דרך המראות הסביבתיות, דרך ההשתקפויות. קרי,כל אדם, אירוע, כל דבר בעצם, משקף ומאפשר לנו להגיע למודעות פנימית וכך גם אנו משקפים לאחרים מעצם ההיות. אנו רואים באחר את מה שקיים בנו וזה נכון לגבי הדברים שאנו מתפעלים מהם ומתרגזים מהם באותה המידה. זו נקודה שלא תמיד קל לנו להבין ולקבל.
במילים אחרות, העולם הוא מראות, איש אינו יכול להתפתח ולהכיר את מהותו אלא בעזרת המראות הסביבתיות וניסיונו המצטבר כתוצאה. שינוי אדיר בהבנת עצמנו והאחר חל כשאנו מוכנים להתייחס לעולם כאל מראות שלנו ולהסתכל דרך כל המראות – הנחמדות והלא נחמדות! כך נגלה המון דברים על ובתוך עצמנו. אם נבדוק לרגע את ההערצה וההערכה שלנו כלפי אנשים אחרים ונבין שמה שאנו רואים אצל האחר קיים גם בנו ונחפש את זה בתוך עצמנו, העולם שלנו ישתנה מהקצה אל הקצה ונגלה עוד, ועוד חלקים בפאזל של ה"אני" וככל שנגלה עוד ועוד חלקים ונרשה לעצמנו להשתמש בהם, כך יתאפשר לנו כר התנסויות מגוון, גדול וחדש לגמרי. ברגע שמחליפים חלון המאפשר לנו להיזכר שהיקום הוא מקום ידידותי, קורה מה שקורא, גם אם ההכרה המודעת אינה מבחינה במה שקורא אלא במה שקורה. השינוי התודעתי מכוון לגילוי יותר ויותר חלקים מהפאזל האישיותי ולגילוי "מי אני ומה אני" חדש. דרך פיתוח הקשבה, התבוננות ומודעות אנו מגלים שקיים בתוכנו עולם ומלואו שהוצאתו מן הכח אל הפועל, ניתנת דרך המראות הסביבתיות המאפשרות את מיצוי האישיות.