האוקיינוס הגדול לא קיים אי שם בשום מקום , אלן רק דמיונות ופנטזיות של המיינד.
האוקיאנוס קיים פה וכל תחושות הגוף הן כמו הגלים שבו. האוקיאנוס לא נפרד מגליו לכן אין אף תחושה או מחשבה או משהו שקורה שנפרד ממני.
כל התחושות כל המראות כל ההתרחשויות כל האנשים כל הקולות וכל הצבעים הם הגלים של האוקיאנוס הענק הזה. אני חווה את כל אותם תחושות רגשות קולות צבעים טעמים ועוד והם אינם נפרדים ממני ואני לא נפרדתי מהם מעולם. כל אותם תחושות ורגשות ככה כמו שהם לא אמורים להיות אחרת. כל מחשבה ודמיון על איך הדברים אמורים להיות יוצרת התנגדות לרגע הזה ולכל המתרחש בו , יוצרת מתח יוצרת דואליות.
כל התחושות והרגשות הם הגלים והמודעות להם היא הים. המודעות לא נפרדת ממה שהיא מודעת אליו. אני לא נפרד מכל מה שאני מודע אליו, לכן כל מה שאני מודע אליו קורה רק כאן ועכשיו וקורה בדיוק כמו שאמור לקרות וזה לא סותר שלווה ושקט ואהבה. במרכז אני שקט ענקי שמודע לכל מה שמתרחש בו ומה שמתרחש הן תחושות כמו כאב, רעב, צמא, דגדוג, כיווץ , רעש, שקט, אור , העדר אור, חום , העדר חום, ועוד … במרכז אני עד לאוויר שנושב על הגוף לצלילים שמתנפצים על רקע השקט למראות צבעים וצורות ועוד…. במרכז אני רואה שכל מה שאני רואה מכאן איננו נפרד ממני , כל מה שאני רואה מכאן הוא אני בדיוק ולא בערך.
במרכז אין לי באמת ראש או מחשבות או שתי עיניים אף ופה, יש רק מודעות לכל מה שאני חווה ורואה. המודעות לכל מה שנתפס בחושים איננה מה שנתפס. המודעות שלי לרגליים שעומדות על הרצפה לא הופכת אותי להיות הרגליים הללו, הן ניצבות שם יצוקות לאדמה נקודה. אני יכול לראות מכאן את הידיים שלי , אחת בכיס המכנס והשנייה אוחזת בטלפון והאצבע מקישה על המקלדת. התהליך הזה קורה מעצמו ולא כי החלטתי שכך יהיה. אני נהנה להביט ולראות מה מתרחש אך אין לי ספק שאני לא ההתרחשות.
ההתנגדות לרגע הזה נובעת כל כולה מהפנטזיה שהרגע הזה אמור להיות שונה לגמרי ממה שהוא.
אני שם לב לפעימות ליבי , לאוויר הנכנס ויוצא מ ואל בית החזה , לצלילים הנשמעים בסביבתי , לחום הפושט בכף ידי, לכף רגלי הנשענת על הרצפה, למחשבות החולפות כאילו בראשי , למרפק הנשען על מסעד הכיסא עליו מונח הגוף שלי במושלמות חסרת תקדים, לצבעים ולצורות מול עיניי , לרגשות המתעוררים בבטני עקב מחשבה זו או אחרת , אני שם לב לכל אלו בלי מאמץ, פשוט כי ככה זה עכשיו.
מעבר לכל ההתרחשויות , הסנסציוניות של הגוף והסביבה אני גם שם לב שכאן במרכז אין לי צורה או צבע של גוף או כל דבר אחר. כאן יש העדר צורה וצבע כאן יש בדיוק כלום , שקט , דממה שרואה ויודעת את כל המתרחש בתוכה.
אני לא נמצא בתוך גוף או צורה , הגוף הזה והצורות הללו נמצאות בתוכי במודעות שלי. כל מה שאני מודע אליו קיים בתוכי ולא להפך.
עצם העובדה הזו לא משנה את הזהות שלי ולא הופכת אותי אפילו לרגע להיות משהו מכל הצורות וההתרחשויות שאני מודע להן ברגע נתון של זמן.
אין לי זהות כאן במרכז , יש לי רק זהות חברתית, צורה וגוף שאנשים רואים כאשר מסתכלים לעברי.
אני מזוהה עם הזהות החברתית אחרת היא לא הייתה שורדת את החיים כאן.
יש לי עוד הרבה זהויות בנוסף לזו החברתית שרואים שמסתכלים לעברי. יש לי זהות של העיר שלי של הארץ שלי של העולם שלי של היקום שלי של הקוסמוס שלי ועוד ועוד …
בעצם הזהות שלי מתרחבת ככל שמתבוננים בה יותר לעומק. כל הזהויות הללו מחוברות אחת לשניה והן בעצם רק נקודות מבט על איך שאני נראה למתבונן בי.
כל הזהויות הללו הן הדרך הנפלאה שבה אני בא לידי ביטוי בעולם הצורה והזמן , הם מרהיבות ביופיין ומרתקות בעומקן אך אף אחת מהן היא לא אני באמת. כאן במרכז אני לא יכול לראות את הראש שאתם רואים שאתם מסתכלים בי , או את העיניים , האף, הפה , האוזניים והשיער שאתם אומרים שהם שלי.
כאן במרכז אין צורה או צבע או גבול , כאן במרכז יש רק עיין אחת שמתבוננת ומודעת להכל.
איל באש .