האבחנה בין העושה והמעשה

השינוי התודעתי  מתאפיין הלכה למעשה על ידי מודעות וחיבור לנשמה שאנו, למרכז של עצמנו, כך שנוצר שינוי במקור הנביעה, ההתייחסות, הגישה וההתנהגות העכשווית של כל אדם, בתפישת עולמו, בהבנה שכל דבר שהוא עושה, יש לו הדהוד, המשפיע על כל הסובב, כפי שהסובב משפיע עליו.

השינוי ניכר גם במידת הנכונות לקחת אחריות מלאה על האושר שלנו מתוך ההבנה שכולנו משפיעים אחד על השני ומשרתים אחד את השני – "אני = אנחנו".
מדובר בתפישה הקשורה בידיעה/בהבנה, שמטרת החיים בכדור הארץ היא ההתנסות. הפכנו תלויי תוצאה, דבר המונע חלק מההתנסויות, למשל משום פחד כישלון. התוצאה היא תוצר משני ממנו מתפתחים, צומחים ולמדים.
חיינו מושפעים באופן מוחלט מהתייחסות שלנו למה שקורה לנו, גם אם אלו דברים קשים ביותר.

אחד מהדברים הבסיסיים שהשפיע מאד על שינוי בתפישת עולמי קשור בלימודי ההנחיה שלי במכון אדלר. דר' אלפרד אדלר אמר, בהקשר ליחסים שבין הורים וילדים ובכלל בין אנשים, שעלינו להבחין בהבדל בין העושה למעשה: העושה תמיד בסדר, כשהמעשה יכול להיות מאד לא בסדר.

לדוגמא: כשילד שובר כלי יקר ערך עבורנו, המעשה איננו ראוי, מרגיז או מעצבן, אך הילד, העושה, תמיד אהוב, רצוי ושייך גם כשהמעשה אינו ראוי. כשכך, ניתן לטפל במעשה בצורה העניינית הנכונה ביותר עבורו, ממנה יוכל ללמוד באופן היעיל ביותר בהתאם לגילו.

היום אנו נמצאים בתקופה של גילוי עוד "חלונות" הסתכלות בעזרת השימוש העולה של החוש השישי, (המאפשר את החיים בגוף), כחבר ושותף לרבדים הפיזי, הרגשי והמנטלי מהם אנו מורכבים.

מאז שהתחלתי לפתח מודעות רוחנית, אני מפרשת ומבינה שהעושה זו הנשמה הפועלת דרך גוף ספציפי, שבחרה להיוולד לכדור הארץ ל"מיפתח זיכרון" קטן. כלומר, ברגע נתון של זמן היא מבינה את מה שהיא מבינה, רואה מה שהיא רואה, על פי "מיפתח הזיכרון" הזה.

כאשר הוא מתרחב, היא רואה ומבינה יותר, כיוון שטווח הקליטה, הראייה, גדל.

הלמידה בכדור הארץ היא דרך התנסות בלבד, לא בתיאוריה. "מיפתח זיכרון" מסוים מספק לנו קרקע מסוימת, לא ניתן לראות את מה שלא רואים, עד שרואים/מבינים/מפנימים.
ככל ש"מיפתח הזיכרון" קטן, היכולת לראות את ההדהוד, העצמי ושל האחר קטנה יותר.

"מיפתח זיכרון" מסוים מביא לתוצאות, חוויות והבנות  מסוימות, על פי "החלון" דרכו אנו מסתכלים. מכאן שהעושה תמיד בסדר = רואה את מה שהוא רואה, מבין את מה שהוא מבין ועושה את מה שהוא עושה על פי כך.
המעשה שלו כאמור, יכול להיות מאד לא הולם, פוגע, מכאיב והרסני, בדיוק כפי שהוא יכול להיות תורם, מועיל ומסייע.

כשאנו זוכרים/מודעים/מתייחסים לעושה כנשמה שבאה להתנסות בכדור הארץ, ניתן להתייחס למעשיה של הנשמה בגוף הפיזי, מתוך הכרה זו. כלומר, להתייחס למעשה במלוא החומרה הנחוצה, מתוך חמלה לעושה, דבר שהיה נהוג בתקופות מסוימות במצרים העתיקה אליה התוועדתי בספר, שקראתי לפני עשרות שנים, The winged Pharaoh"" של הסופרת ג'ואן גראנט (שלצערי הרב לא תורגם לעברית). באחת הדוגמאות המופלאות בעיני מסופר שהפרעונית, שבתוקף תפקידה כפרעה, הייתה גם השופטת, על דרך ענישה עם מלוא הכבוד והחמלה לנשמה שלבשה גוף.

מכאן, שהעושה תמיד בסדר גם אם המעשה שלו הוא איום ונורא. הוא נשמה טהורה, עושה את מה שהוא עושה מתוקף "מיפתח זיכרון" מאד מסוים ובחירות אינסופיות של כל האנשים שירדו אתו לאותו מעבר חיים.
חיבור זה לחוש השישי מאפשר לנו להיזכר שכולנו בחרנו להיוולד בתקופה מסוימת עם נשמות מסוימות המאפשרות את מימוש הפוטנציאל שלנו, כפי שאנו מאפשרים את שלהם.

מכאן, ניתן להתייחס למעשה שיכול להיות בבחינת "ייהרג ובל יעבור" שעליו האדם ישלם מחירים ויחד עם זאת לזכור מיהו באמת. כשהאדם זוכר שהוא עושה ולא המעשה, ביכולתו לתקן, לטפל במעשה, ללמוד ממנו, בצורה לגמרי אחרת, כיוון שהעושה איננו המעשה.

על מנת לשנות את התפישה המקובלת בעולמנו עלינו להתאמן בדברים קטנים, כמו הילד שלקח משהו שאינו שייך לו, שבר, הפיל, נשכב באמצע הסופר בצעקות… כך שנוכל בסופו של תהליך להתייחס כך גם אל הדברים היותר קשים.
העושה, ניצוץ אלוה ממעל בתלבושת אנושית, ב"מיפתח זיכרון" קטן, העושה את הדברים כי זה משרת אותו ואת כולם. כשאנו פועלים מתוך המודעות הזו, יש לנו הכוח להוציא את עצמנו מהמקומות הקשים בהם אנו נתקלים.

מדובר על פתיחה של אינספור נקודות מבט המביאות אותנו לחיבור מודע לגרעין שאנו, נשמה טהורה, חלק מהכל והכל חלק מאתנו. דבר אינו נגדנו, הכל בעדינו. כל מה שבא לפיתחנו בא לפתחנו!
זהו שינוי תפישה שאף פעם עוד לא הווה בכדור הארץ וכנראה גם לא בעולמות שיש בהם תוכנות מוגדרות כמו שיש לנו, ששם החוקים מאד ברורים של מה מותר ומה אסור, מה אפשר ומה אי אפשר.

חיינו מושפעים באופן מוחלט מהתייחסות שלנו למה שקורה לנו, גם אם אלו דברים קשים ביותר.

כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי

סגור לתגובות.