כשלמדתי הנחיית קבוצות במכון אדלר אמרה תלמה בר-אב שהייתה אחת מהמנחות, משפט שחשבתי עליו הרבה זמן: "כעס הוא תביעה לשינוי".
באותה תקופה לפני הרבה שנים, כעסתי על כל מיני דברים שהם "לא בסדר", עד שהבנתי שהם אינם בסדר שלי. הבנתי מהו הצורך שלי 'בסדר שלי', שזהו בעצם צורך בשליטה בחיים וכל פעם שהדברים בחיים לא בשליטה, או שמישהו מהילדים עושה משהו שמאיים בעיני על הסדר ומעלה דאגה של "מה יקרה לו," עולה חוסר האונים וכתוצאה עולה הכעס. גיליתי שהכעס שלי נבע מחוסר אונים.
גיליתי שהכעס הוא בעצם כלי שלא הייתי מודעת לרעיון שהוא כלי, המאפשר לי לבטא בלי סוף דברים שאיני מעזה לומר, או לבקש, משום שחשוב לי להיות ביחסים טובים ואז… בשנים ההם אפיין אותי בין השאר דפוס ריצוי, כך שהרגשתי שאני חייבת להיות "נורא מתחשבת, בסדר וטובה", עד שהגיעו מים עד נפש ואז התפרצתי.
כעס מייצג עוצמה אדירה מוחנקת שפורצת החוצה.
שחרור או וויתור על הכעס כדפוס מוביל, הוא עניין של מודעות והיכולת להכיר, להפנים ולהכיל את הכעס.
מאחר ועם התפתחות המודעות הבנתי שכל דבר שמשרת אותנו הוא מאוד, מאוד משמעותי, מפני שברגע שאני יודעת שזה משרת אותי אני יכולה לבדוק מה זה משרת ואם יש דרכים נוספות/אחרות.
אך אין לי סיכוי לעשות את זה כל עוד איני מבינה שזה משרת אותי.
זה חלק משמעותי מתהליך המודעות בעיני, משום שבכך אנו מרוויחים הנהגה חדשה על עצמנו ועל החיים .
התפרצויות כעס יכולות לבוא לידי ביטוי גם במחלה, בדיכאון. זה יכול להתבטא בכל מיני דברים. כשלא נותנים ביטוי לעוצמה היא יכולה למצוא ערוצי ביטוי שונים, בין השאר גם כעס.
כשגיליתי את המנגנון הזה למדתי לשים גבולות, להיות אמתית עם עצמי ובשנייה שמשהו מפריע לי לזהותו, מבלי להשליכו על הסביבה וכך התפוגג לו שירות הכעס…