רוב האנשים לא מתאמנים בבית. זה לא מקרי. אי אימון בבית אומר שאנו עדיין לא מוכנים להיכנס פנימה, לא מוכנים לגעת בזה. יש מין מחסום פסיכולוגי מפני שכל תרגיל שאנחנו עושים בהכרח גורר אחריו איזה שהן הבנות ותובנות חדשות, איזושהי ראייה חדשה, ובאיזשהו מקום אנו נצמדים למוכר ולידוע שלנו מפני שיותר נוח לנו עם זה. גם אם לא נוח לנו עם זה, את זה אנו מכירים.
אני מאוד ממליצה להתגבר על ההימנעות הזאת מפני שמרוויחים מזה הרבה מאד. זה מקדם את היכולות שלנו לתקשר, להתחבר לדברים, להיות בזרימה עם דברים, לדעת בדיוק מהם הדברים שמתאימים ונכונים לנו, פרט לכך נופלים הרבה פחות בפחים שלא מתאימים ולא נכונים לנו, בזכות התחברותנו, על כל הרבדים עם הבחירות שלנו של מה שמזין אותנו, עם מה שעושה לנו טוב על הנשמה ומשביע אותנו. שובע במינונים נכונים.
הרבה פעמים יש איזושהי הגנה של המוח האנושי, (המוח האנושי מאוד מניפולטיבי), בצורת כל מיני תירוצים, שאין זמן ואנחנו עייפים, והתירוצים האלה יכולים להיות מאוד אמיתיים, אבל הם מונעים מאיתנו לעשות שינוי. כל עוד אנחנו לא עושים את העבודה עם עצמנו עד הסוף, השינויים הם קטנים והרבה פעמים זניחים. הם מאוד מרגשים בהתחלה, אבל לאורך זמן הם זניחים.
כל התרגילים שאני נותנת לכם הם תרגילים שנוגעים ולא נוגעים. זה נוגע אבל זה לא כמו להיכנס לעובי הקורה של…. התרגילים שאני נותנת זה חיבור קטן למרות שהוא מאוד משמעותי. זה בסדר שאתם לא מתאמנים, רק תגידו לעצמכם ביושרה ובקול רם: "אני עדיין לא מוכן לעשות שינוי ולהסתכל לדבר בעיניים". "אני לא ניגש מפני שאני לא יודע איך" גם הוא חלק מהמנגנון שלא נותן להתקרב, רק צריך לדעת את זה וזה בסדר. כל עוד שאתם לא מוכנים להתקרב ולהיות באינטימיות מלאה עם עצמכם, זה מעכב והתהליך יותר איטי. בעזרת המודעות הזאת אפשר למלא את הבטריות קצת יותר מהר. זו החלטה מודעת שלנו לשחרר את השוטר של המוח האנושי ולתת לו תפקיד חדש כמתורגמן.
שאלה: ואם הוא לא רוצה לשנות תפקיד?
דורית: הוא לא יכול להחליט אם הוא לוקח את זה או לא לוקח את זה, אנחנו מחליטים אם התפקיד שלו הוא להיות מתורגמן או שוטר. אלה שני מקומות לגמרי שונים. אם הוא מתפקד כשוטר, הוא לא ייתן לשום דבר שלא נמצא במסגרת המודע האנושי ="חור המנעול" להיכנס. אם הוא מכהן כמתורגמן הוא יעשה תפקיד מדהים של תרגום מידע והרחבת שעריו וגבולותיו יותר ויותר. זו החלטה שלנו מפני שביכולתנו להחליט להתחבר להנהגת הנשמה ולוותר על שליטת הגוף. להתחבר להנהגת הנשמה אומר שהנשמה היא הבוס ולא הגוף והתבניות, ושום תבנית ושום דבר לא מנהל לנו את החיים ושום דבר לא "קשה", אלא אם כן החלטנו שהוא קשה. זה לא אומר שזה מיד מתבצע מרגע שהחלטנו, זה יתבצע ברגע שאנחנו נחושים במאה אחוז. לוקח זמן עד שאנחנו מגיעים למקום ביטחון של מאה אחוז ויודעים לזהות מה זה. נתתי לכם את הדוגמה של הנשמה שכאילו מרחפת מעל ואומרת לי לאן לנהוג, לאן לנסוע, איפה הכביש פנוי ואיפה יש פקק. זה הדימוי שלי לאיזושהי רוח שקיימת בתוכנו ומשייטת מעלינו שיודעת הרבה, הרבה, הרבה מעבר למה שהמוח האנושי שלי יודע. באיזשהו יום החלטתי שאני מתחילה לסמוך עליה. השינוי בחיי התחיל רק ברגע שהתחלתי לסמוך עליה ויהי מה: לסמוך על האינטואיציה, על תחושות הבטן, לסמוך על ההרגשה הפנימית שלנו, ולא משנה אם תהיה טעות. בד"כ אין טעויות. העניין הוא לאבחן את האנרגיה הפנימית שנותנת חיים לגוף ובזכותה אנחנו פה, לעומת החששות, החרדות והפחדים של המוח האנושי.
על המוח האנושי לשנות מקום, ממקום של שוטר למקום של מתורגמן. ברגע שהוא משנה מקום אין לנו שום בעיה לקלוט מידע ולהעביר אותו.עלינו להחליט שאנו מוכנים להתחבר רגשית ונפשית לבוס הפנימי, ואז לאט- לאט זה יגיע. זה יהיה בבת אחת כאשר נשוכנע במאה אחוז.
אני אדם שצריך שליטה, ואחד הדברים שעזרו לי לשחרר שליטה ולתקשר היה להסכים להוציא מהפה מה שאין לי מושג שהולך לבוא, שאין לי מושג מה אני הולכת לומר. מבחינתי השיא שלי היה כשהתחלתי לעשות לפני ארבע שנים את המדיטציות המונחות ע"י המדריכים. אמרתי לתלמידים שלי שאני מזמינה אותם לבוא למשהו שאין לי מושג מה זה, שאין לי מושג לאן המדריכים ייקחו אותי ומה הם הולכים לעשות. אני שומעת את הפידבקים מהאנשים ושמחה שאנשים מתמלאים ונהנים. אני מספרת את זה כדוגמה לשחרור שליטה. לא חשוב מה יהיה ומה ייצא מזה, אני לא יודעת ולא עסוקה בכך, אני מתמקדת ב"יהלום הידע" וכותבת. המיקוד ב"יהלום הידע" לוקח אותנו למקום אחר. הוא לא עושה סיבוב באותם ענייני היומיום, באותן דאגות, באותן כמיהות ורצונות, אלא לוקח את התודעה שלנו למקום אחר ומאפשר לה להיפתח.
למוח כמתורגמן יש תפקיד הכי חשוב בעולם: לתרגם את הדברים לדברים הגיוניים ברי קיימא שיזינו אותנו, שיוסיפו לנו, שיעשירו אותנו ויכוונו אותנו. אנחנו פותחים פה ערוץ שזו החלטה שלנו לפתוח אותו. זו החלטה שלנו אם אנחנו מוכנים לפתוח אותו ולשים פס על מה ייצא מזה. כל עוד אנחנו צריכים שליטה זה לא עובד.
חשוב שנאמר לעצמנו את האמת ונכיר בזה שזאת בעצם עכבה שלנו כרגע ואנו לא מוכנים או כן מוכנים להתגבר עליה. זה תלוי בכל אחד מאיתנו אם הוא יתקשר או לא. הכישרון קיים, זה הדבר הטבעי לנו, לא הגוף. התקשורת הטלפתית, האינטואיציה באות לפני הגוף. זה הדבר שמוליך ומוביל בחיים, אלא שהתפיסה האנושית כל כך התרחקה מזה שהיום צריך להתאמן ולהחזיר לעצמנו את המיומנות. זה הדבר שאיתו נולדנו, זה הדבר הבסיסי. אין אדם שאינו מתקשר טבעי, שלא יכול לקבל מידע שמעבר לשכל האנושי. בניגוד לכל מיני אנשים שאומרים שצריך לעשות כל מיני דברים בשביל לתקשר, כל מיני דברים שיוצרים ביטחון, אני מוצאת שזה היה נכון פעם ולא נכון יותר, אבל למי שזה נכון שישתמש בזה. יחד עם זה שכולנו מתקשרים טבעיים, השאלה היא אם אנחנו מוכנים, בשלים ורוצים להרים את הכפפה או לא. דבר נוסף שלדעתי הוא חשוב בעניין התקשור וזה התמסרות. זה הרשות להתמסר עד הסוף.
אם אנחנו רוצים להיות באינטימיות עם עצמנו, אחד הכלים שאינם מקובלים ונפוצים עדיין זה התקשור עם המדריכים. מתן הרשות למידע להגיע = רשות לגעת בנו. אנחנו נותנים רשות למידע לגעת במוח שלנו. אנחנו יוצרים מגע עם המידע, לפעמים זה עם אנשים אחרים, לפעמים עם המדריכים, לפעמים זו המהות הנשמתית שלנו. הרשות לגעת בנו והרשות שלנו לגעת כשאנחנו אפילו לא מודעים במה.
אם יש איזושהי עכבה, אחד הדברים שאפשר לעשות זה להזמין אותה לשיחה, להזמין אותה לכוס קפה, לזהות את מה שעוצר אותנו, את הפחד, את החשש, את הפחד ללכת לאיבוד, לאבד שליטה וכדומה. למקד את זה ולתת לזה צורה, או לעשות לזה האנשה. אפשר לתת לזה צורה של ליצן, של מפלצת, של צבע ולשים את זה מולנו, תוך שאנו רושמים את כל מה שזה אומר. רושמים מילה במילה מה שהחלק הזה אומר מבלי להתערב, מבלי להסביר. אלה חלקים בתוכנו וכשמתחילים לנהל איתם דיאלוג, ביכולתנו להתגבר על פחדים, על חששות וחרדות ולשחרר מתוכנו אינסוף דברים שלא משתחררים בשל ההגנה הזאת. כל הדברים האלה תמיד מהווים הגנה שתמיד לטובתנו. למרות שבשורה התחתונה זה מיצר את הצעדים, הכוונה היא להגן. אנחנו סוחבים את המסקנות שהסקנו לאורך הדרך ואין לנו מושג שהן כבר לא רלוונטיות היום.