אדם רוחני הוא אדם ששתי רגליו על קרקע המציאות, מחובר לכל ארבעת הרבדים: פיזי, רגשי, מנטאלי ורוחני. אדם שיש לו רגישות כלפי עצמו וכלפי אנשים אחרים, אדם המיישם את חלומותיו ומגשים אותם ומשתמש ביצירתיות שלו. אדם רוחני יש בו יכולת לקבל, להכיל את עצמו ואנשים אחרים, יודע לעמוד על שלו, להשיג את שלו ויודע לסלוח, לעצמו ולאחרים.
אדם רוחני הינו אדם שהזיכרון שלו מגלגולים קודמים קיים, גם אם הוא לא מכנה זאת כך, זה יכול להתבטא למשל בזיכרון של שפות, של ידע.
ההתפתחות הרוחנית קשורה באחריות שאנחנו מוכנים לקחת על האושר שלנו, על הסיפוק שלנו, על להיות הבוסים האמיתיים של החיים שלנו. כל מה שקשור למודעות רוחנית קשור למאה אחוז אחריות על יצירת המציאות שלנו. הרבה מאוד אנשים מסתובבים ליד ולא ממש נכנסים פנימה מפני שהם לא לוקחים אחריות על החיים שלהם. זה דורש שינוי שקשה להם איתו. זה משהו שקורה לאט , לאט. זה משהו שמבקש גישה שונה לחיים.
כשאנו מתחברים לרוח אנו בעצם הולכים בשביל של קבלה עצמית, של היכולת להעריך את עצמנו כמו שאנחנו, להיות בתחושה של ערך מעצם היותנו ולא תלויים בזה שמישהו אמר או לא אמר לנו מילה טובה. התלות במה שקורה מסביב הולכת ופוחתת ויש יותר פוקוס על יצירה של מציאות פנימית, של תודה, של שמחה ושל סיפוק שבעצם יוצרת גם את המציאות החיצונית. זה מאפשר לנו להיות יותר רגישים לסביבה ויש לנו יותר פנאי לאנשים אחרים מפני שאנחנו לא עסוקים בערך שלנו. רובנו עסוקים בערך שלנו ובתחושת חסר. בכדור הארץ אנחנו לא מבוססים מבחינת החינוך והתפיסות שלנו על "יש", אנחנו מבוססים על חסר. כשאנחנו מחוברים למהות האור שאנו, אין כבר צורך להרשים את הסביבה, אנחנו לא צריכים לקפוץ יותר ולהגיד "אני, אני". אנחנו אומרים את מה שיש לנו להגיד כשיש לנו צורך ולא אומרים כשאין לנו צורך.
זה בא מהמקום שבו אנחנו תמיד מלאים, תמיד שבעים. זו תפיסה של שוויון ערך, של "אני נשמה בגוף פיזי עם שוויון ערך מולד מעצם היותי. הערך שלי לא תלוי בשום ציון ובשום מחיאות כפיים, ובשום דבר מסביב". כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות אנחנו באמת, באהבה עם כל הלב והנשמה, כל הסביבה יכולה להשתנות. יכול להיות שיהיו אנשים שייעלמו מהחיים שלנו, יבואו אנשים חדשים, אבל כאלה שאוהבים אותנו הרבה יותר. זה תלוי ברמה של החיבור שלנו והקבלה שלנו את עצמנו, ואין הכוונה לאגואיזם ואגוצנטריות, הדגש הוא על רגישות ועל חברתיות פי אלף יותר גדולה מזו שהייתה קודם מכיוון שאנחנו לא עסוקים בערך שלנו. בעולמנו שאהבה עצמית = אגואיזם, לא זאת הכוונה. אנחנו מאוד מבקרים ושופטים את עצמנו – "לו הייתי רוטשילד". אנחנו נמשכים להזנה וכשאין לנו מספיק הזנה אנחנו הולכים לפיצוי. הפיצוי יכול להיות אוכל, סמים, אלכוהול, ספורט.
הדרך להגיע לזאת היא האימון. אם לא מתאמנים זה לוקח הרבה יותר זמן. אנחנו זקוקים לעידוד, לעזרה, ותמיכה. אנשים מסביבנו עוד לא חווים את זה, כאשר אנחנו מתאמנים בשיווי צורה, הווה אומר שאנחנו לוקחים אחריות על ההזנה שלנו, על להיות הבוסים על החיים שלנו באמת, על להיות אותנטיים עם עצמנו. יש לנו המון תבניות של צריך ומוכרח שמרוקנות אותנו מאנרגיה. יש לנו צורך להיות בסדר, לרצות, שיאהבו אותנו אז אנחנו מאוד מפחדים.
כאשר אנחנו עושים את הדברים מתוך עצמנו מכל הלב, אנחנו בוראים את המציאות שלנו. אנחנו יכולים לשנות את עצמנו בלבד אם משהו לא מוצא חן בעינינו. אנחנו מבינים שאנחנו ממגנטים למציאות שלנו דברים, כי יש לנו צורך להתנסות בהם. אנחנו לא יכולים לפתור בעיה המצויה בתת הכרה שלנו כשאנחנו לא נתקלים בה. אנחנו לא יכולים להתמודד עם פחד, אם הוא לא עולה. אנחנו צריכים שהפחד יעלה, שהקושי יעלה ושנעמוד אל מולו עוד פעם, על מנת שנוכל להתמודד איתו. כשאנחנו חווים את הפחדים ואת הקשיים שוב, אנחנו יכולים להגיע למסקנות חדשות. אנחנו באים לכדור הארץ עם מסקנות ישנות והן משתנות רק תוך כדי חוויה. הרבה לפעמים הן גם חורטות את עצמן. למשל, ידעתי שאי אפשר לסמוך על אנשים, ידעתי שצריך להיזהר מזה ומההוא. אי אפשר להגיע למקום של שינוי מסקנה אם היא לא קופצת, אם אנחנו לא משתפשפים איתה במציאות.
כל דבר שקורה לנו בחיים לא קורה סתם ולא קורה במקרה. כשאנחנו משנים את תבניות החשיבה שלנו, את הגישה שלנו לדברים, אנחנו משנים את החיים שלנו. כל עוד הגישה שלנו לא משתנה אנחנו ממגנטים למציאות שלנו את אותם הדברים.