בתקשור הבא מדברים המדריכים על האתגרים שאנחנו עוברים בחיים, על גבולות שנפרצים ועוד ומגדירים אותם כהרגלם;
מדריכים: כל האתגרים שעל כדור הארץ, גלומים במשפט "על הדבש ועל העוקץ על המר והמתוק" הכל בשל דעות, אמונות וקביעות משכבר הימים שהוטבעו עמוק בתת ההכרה האנושי.
בחרתם לשלוף את ההטבעה הזו, על מנת לשחרר תקיעות משחזרת, על מנת לאפשר החלפת "כרטיס זיכרון".
הטבעות אלו אינן מאפשרות החלפה, כיוון שמעוגנות הן בפחדים וחרדות ומופעלות על ידן. כך נוצר מעגל סגור המשחזר עצמו כל עוד לא נפרץ.
כאמור, מעבר החיים הנוכחי נבחר על מנת לפרצו. כלומר, בעצם המשפט 'על הדבש ועל העוקץ'… אפשר לכלול את מסכת הדעות, האמונות והקביעות שמאפיינות את החיים במיפתח זיכרון קטן בכדור הארץ. כל עוד הם עומדים כשומר בפתח לא יחול שינוי.
פריצת מעגל שכזו, כרוכה בשינוי טוטלי של נקודות מבט ובעקבותיהן שינוי תפישה. קל לומר זאת את אומרת ובכן, הקושי נעוץ בהגנות ואם נהייה יותר ספציפיים, בתוכנת ההישרדות ש"כדור לימוד" הוא חלק ממנה.
למעשה, הכל פועל על הישרדות על גבולות הקוד או שמא נאמר, על הגנת גבולות הקוד באין ספור צורות ובאין ספור עולמות.
אכן, מבקשים אנו לומר כי קיימות תוכנות משנה הישרדותיות הנובעות מעצם ההשתקפויות.
במילים אחרות, מן "האין" הפוטנציאל החובק כל שעל מנת לחוות עצמו ברא מתוך עצמו הכל ובעצם כל יצור נברא מופעל על ידי קוד משותף של הגשמת הפוטנציאל האצור בו, כך שדחף הביטוי המיטבי מחד ושמירת גבולות העצמי מאידך, מניעים כל יצור נברא בכל עולם, בכל זמן ובאין זמן באותה המידה".
דורית: אם כולנו חלק מהבורא, ניצוץ אלוה ממעל, לפני שנולדנו כעצמאים היינו חלק מהאלוהות. ברגע שנולדנו, הפכנו לפרודה, עלינו לשמור על הגבול שלנו אחרת נתמזג שוב עם האחדות ולא נוכל לממש ולא נוכל לגלות את הקוד הייחודי שלנו. שמירת הקוד הייחודי הוא משהו הישרדותי, בסיסי מראשית היווצרות כל אנרגיה ביקום.
מדריכים: "גבולות הקוד אינם נפרצים עד למימושו.
כשהקוד מממש את עצמו הוא שוב הופך להיות חלק ""מהעיסה"" הכללית. כשבסוף הכל חוזר אל "האין".
אכן, כשמתבוננים עמוק יותר אל מקור הנביעה, ניתן להבין ביתר קלות את הפרינציפ היקומי, הוא כה פשוט וכה מורכב.
הפשטות (הפרינציפ), יוצרת מורכבות אדירה = כל נפלאות הבריאה בהתהוות מתמדת.
כל אנרגיה אף כי קוד/צופן לה, מצויה בהתהוות מתמדת ואחד האתגרים המורכבים ביותר הוא חווית עצמה דרך "קביעות".
במילים אחרות, כל חווית תוכנה דחוסה כמו ב"כדור לימוד" למשל, כמו מטשטשת את התנועה המתמדת, שואפת לקבוע, ליציב, למוכר, זה שניתן להתכונן אליו, לשפר אותו, להרחיבו, שזו בעצם אנטיתזה למהות הבסיסית המשתנה ומתהווה תדיר.
השינוי התודעתי המתחולל בכל העולמות מהווה איום ממשי על העולמות הקבועים, על השאיפה למוכר ולידוע, קרי, התוכנה הישנה מאוימת וזאת הסיבה לאחיזה החזקה, לחוויית האבסורד ולהתפוצצות, תרתי משמע, בעקבות השחזור והאחיזה".
דורית: המדריכים אומרים כאן שהדבר הכי קבוע ביקום הוא השינוי. כלומר, המהות שלנו היא מהות שצריכה כל הזמן לנוע, לזוז, לשנות ולהשתנות.
כשהיא צריכה להיוולד לעולם תבניתי כל שהוא של "ככה זה" מאד קשה לה ובעצם מה שנוצר פה זה איזשהו תהליך בכדור הארץ ובעולמות דחוסים שמחנך את התודעה האנושית לקבוע, לבטוח.
חל איזשהו חילוף, היפוך, זה הגולם שקם על יוצרו שבמקום לחוות את ההשתנות המתמדת, התחלנו לחוות ולשאוף לקבוע וזה אנטיתזה לנשמה, שנותנת חיים לגוף, אנטיתזה לגוף, לטבע המצויים מעצם מהותם, בהשתנות מתמדת; הזרע הופך להיות צמח, לאט, לאט, גדל והופך להיות עץ, העץ מצמיח פירות וכן הלאה. יש לו אורך ואורח חיים מסוים ואחרי פרק זמן העץ מתכלה ושולח זרעים חדשים. הכל נמצא בתהליך של צמיחה והשתנות מתמדת.
גם אם נסתכל על קריסטל שלוקח לו מיליוני שנים לצמוח עד שהוא הופך לאבן יפה שאפשר לראות אותה בטבע, הרי שהוא נמצא כל הזמן בתנועה.
כיום אנחנו משיבים את עצמנו לתפישה המהותית היסודית שממנה נוצקנו ש"הדבר הקבוע ביותר ביקום הוא השינוי", מתחברות לחוקי הטבע, להשתנות המתמדת. אנחנו יודעים שזה כך אך עדיין נמצאים בהתנגדות לזה.
מדריכים: "האחיזה אינה מרפה עצמה, אלא בכוחה של הרוח הגבית של השינוי ומה פירוש?
כל אנשי המאסה הקריטית באשר הם, מהווים רוח גבית לשינוי, מאפשרים אותו דרך השינוי שהם עורכים בתוכם; בחשיבה, בתפישה, בהתנהלות ובהתנהגות כתוצאה.
את יכולה גם לתאר זאת, כפי שעובר במוחך, כהגברת האינטרס החברתי, אך זוהי תוצאה אחת מיני רבות מהמעבר למיפתח זיכרון הולך וגדל.
הדבר ב- ה' הידיעה, היא תחושת דחף אובדן הישן וגילוי החדש. גילוי נקודות משען בלתי תלויות בחוץ, הישענות פנימה אל מקור החיים הבסיסיים, "מהות האור", הנגזרת ממהות הכל.
זהו המעבר הגדול ביותר והחזק ביותר שבעטיו מתרחשות אין ספור פרידות מהישן = דעות, אמונות, קביעות, הרגלי חיים מקדמת דנא, המאפשרות אין ספור חווטים וחיבורים חדשים, פרספקטיבה חדשה, היזכרות בתפקיד, בטעם ובמשמעות החובקים כל, שאינם ממוקדים באדם אחד או בעניין אחד, אלא חובקים את "כדור לימוד" וכל היושבים בו. נקרא לכך מודעות ההדהוד.
ככל שגדלה מודעות זו בתוך כל אחד ואחד מכם, נוצר גל הולך וגדל השוטף את כולם. זהו גל בעל הדף אדיר, תודעתי ומעשי כאחד.
במובן מסוים ניתן לומר שזה כמו עיוור שלא הבחין כל חייו באור יום, בצבעים ובמה שקורה מחוצה לו, ופתאום, לאט, לאט, קרומי העיוורון מתמוססים, הוא מתחיל לראות את הסביבה, הסובב ובעצם את עצמו במראה כפי שלא ראה אף פעם קודם לכן בשל עיוורונו ומשרואה הוא אין חזרה למהות עיוורת.
אכן, "שבילים שכוסו, כוסו, נפרש עליהם מעבה ואין עליהם מעבר נוסף", אלא שמדובר בהתפכחות, בהרחבת הראייה, בהתעוררות של הזיכרונות.
השביל שכוסה הוא שביל העיוורון, התבנית הישנה.
החלפת כרטיס זיכרון מארבעה מגבייט, למאה טרבייט, היא רק דוגמה מעולמכם לגודל ההתפכחות.
כן דורית, בפרט על "מדורי הגיהינום" נשפך אור ומשכך קורה, הרי נפתחים גם שערי "גן העדן" וכל אשליית שבילי "הטוב והרע" מתפוגגת ונפרש שביל חדש שאיננו מנותק עוד משבילי תודעה אחרים בכל העולמות = "ההפרדה שנפרדת מעצמה" מתרחשת במלוא העוצמה.
אכן, כרגע נפרדת מעצמה קרי, עדיין לא עלה האור ועל כן נתנו את הדימוי של העיוור שלאט, לאט, נחלץ מעיוורונו.
תודעת הלב נחוצה על מנת לחוש אהבה ושלום".
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי