תלמיד: יש לי שאלה כללית – הנגישות למידע ואתיקה. כשאנחנו מתקשרים אנחנו שואלים שאלות מאוד אינטימיות בנוגע לאנשים אחרים, לנשמות אחרות.
א. איזו תשובה אנחנו מקבלים? האם הם, המדריכים, או מאגר הידע, נותנים לנו כל תשובה שנבקש?
ב. איך מותר לנו להשתמש במידע הזה? האם בכלל מותר לנו לשאול את כל השאלות?
איזה שאלות מותר לשאול ואיזה תשובות מותר לקבל?
דורית: בעיקרון ביכולתנו לקבל תשובות על כל השאלות שנשאל דרך המדריכים או בכל דרך אחרת. כלומר, אין באמת הגבלה ליכולת לקלוט מידע אלא אם כן אנחנו מגבילים את עצמנו. במידה והמדריכים הם המעבירים את המידע הרי שהם יודעים מה לומר, מתי, למה וכמה מתוקף הכשרתם כמדריכים אישיים המסייעים לנשמה בגוף הפיזי בדרכה, אך חלילה להם מליצור בהם תלות שתשלול מהאדם את יכולת ההחלטה והיכולת לסמוך על עצמו. הגישה שלי היא שכולנו שווים, שאין לנו זכות להתערב בחיים של אף אחד. יש לנו זכות גדולה לעזור כשאנחנו מתבקשים. יש לנו זכות גדולה לתת כשאנחנו מתבקשים, כשמישהו באמת צריך ורוצה את העזרה שלנו. בעיני אין לנו שום זכות להתערב או להתנשא מעל מישהו אחר. אני לא אשאל על אף אדם, כולל האנשים הכי קרובים אלי, אלא אם כן הם ביקשו ממני ו/או אם אני נמצאת באיזושהי מצוקה בקשר עם אחד האנשים שחשוב לי להבין ולהקל על עצמי, על מנת להיות במקום של חמלה ושל קבלה.
אלה שני התנאים שמבחינתי הם מוחלטים.
כשמתחילים לתקשר ומגלים את הכלי הזה, ומשתמשים בו על מנת להתאמן, יש לשים לב תוך כדי האימון שלא להיכנס אפילו באופן תמים, לרשות הפרט, אלא אם כן נתבקשנו, למרות שלכל שאלה שנשאל יש עליה תשובה. כאמור, אין הגבלה ליכולת שלנו לקבל מידע.
אם וכאשר יש דברים שעל האדם לגלות בעצמו, המדריכים יאמרו כך, ויתנו מידע עד המקום ממנו ואילך, על האדם לגלות בעצמו. גם למדריכים יש תפקיד של העברת ידע בסינון מסוים, יש להם גבולות לגבי מה מותר ומה אסור להעביר. אלה גבולות אתיים במובן שיוויוני. א. מהכבוד וההערכה שיש להם לכל נשמה שבחרה ביעודה ויודעת את דרכה. ב. משום חשש הכשלה; מידע המועבר שאינו במקומו, מחבל בהתנסות אותה בחרה הנשמה במעבר החיים הנוכחיים, משום שמכשיל ומסקל את אותם הדברים שהיא בחרה לסקל בעצמה. במידה ונשמה בחרה שלא יתערבו בחייה, שלא יאמרו לה דבר כך שתוכל להגיע לתשובות בעצמה ותקבל תשובות רק שתשאל ורק כאלה שיעזרו לה לגדול ולצמוח, שיגרו את החיפוש שלה, את היכולת שלה למצוא את התשובות, היא לא תקבל תשובות לעוסות. מישהו אחר לעומתה, עם בחירה אחרת, יקבל תשובות לפרטי פרטים כי זה מה שנחוץ לו על מנת לגדול ולצמוח. זאת הסיבה שקודם כל לא מנדבים תשובות ושנית עונים כשצריך ובמינון הנכון. התשובות הן עם הרבה מאוד כבוד לבחירה של הנשמה ולמה שנחוץ לה ברגע נתון של זמן.
בתקשור מתקיימת ראייה גלובאלית של אחד את השני ממקום של שוויון ערך וממקום כזה אני לא יודעת יותר ולא מתנשאת על אף אחד אחר, ובוודאי לא יודעת יותר ממישהו אחר עליו, מה שאינו סותר את העובדה שאני יכולה לקבל מידע.
אנשים בהחלט יכולים להיכנס לתחום המחיה של אנשים אחרים ולגלות עליהם מידע ללא רשותם. השאלה היא מהי הגישה. יש בעולם הרבה מאוד המרגישים תחושת ערך דרך התקשור; הם החשובים, הם היודעים, הם המשמעותיים, אי אפשר בלעדיהם ( צורכי האגו).
במושגים של "מימד תשיעי" = שוויון ערך, אף אחד אינו יודע טוב מהשני, אלא שנקודת המבט שלו יכולה לעזור לשני לקבל פרספקטיבה, לקבל נקודות מבט נוספות, להעשיר את החיים שלו.
הרבה פעמים במקום להקשיב לשני ולראות איפה הוא נמצא ומה נכון לו, אנחנו מחליטים בשבילו. זה יפה שאנחנו רואים דברים שהוא לא רואה. אם זה יביא תועלת ביכולתנו לשאול אותו: אני רואה משהו, יכול להיות שזה נכון? זה נראה לך מתאים? אין לנו שום זכות להתווכח עם מישהו ולהגיד לו מה הוא מרגיש ומה הוא חושב. למשל, מישהו שבעיני מרמה את עצמו, אבל ככה הוא חי טוב. אני לא אקלף לו את הקליפות ואראה לו איך הוא מרמה את עצמו, אלא אם כן הוא בשל ומבקש.
תלמיד: אבל זה בא מתוך הצורך לעזור לו!
דורית: לא נעים לי לומר אך זה בא מתוך הצורך של המתקשר שלאו דווקא מורה על צורך השואל (במקרה עליו סיפרת). בעיני הקטע הוא כבוד שלנו לנשמה אחרת שבחרה בדרך שהיא בחרה. זו היכולת שלנו לכבד את הדרך שלו גם אם זו לא הדרך שלנו.
תלמיד: האם זה נכון גם במקרה של חיים ומוות?
דורית: אם ילד שלי ירוץ לכביש אני אתפוס אותו ואעצור אותו. אנחנו לא ניתן לאדם קרוב לנו להיפגע (גם אם זה אדם זר). אני לא מדברת על המצבים האלה כמו פיגוע, פיצוץ. אני לא מדברת על האינסטינקט המציל.
הכבוד לבחירה של האדם גם אם זה לחלוטין נוגד את מה שאני מאמינה. זה מאוד קשה לראות אדם שסובל ולא משתחרר כמו במקרה של אדם חולה מאד הגוסס הרבה זמן, אך הוא ישתחרר מתי שמתאים לו, מתי שנוח ונכון לו. לפעמים נחוצה התערבות. לפעמים עלינו לעשות דברים החלטיים ולפעמים לא. ככל שאנו יותר רגישים ויותר קשובים ומחוברים, יש סיכוי שנהיה מתואמים יותר בהקשבה ופחות באגו שלנו, כך נדע את המינון הנכון.
לכן התשובה לשאלתך, היא יותר תשובה של ערכים פנימיים ושל כבוד לנשמה אחרת לחוות את מה שהיא בחרה לחוות ולעבור את מה שעליה לעבור.
לגבי מה לומר ומתי לשמור על שתיקה; בעיני אלה צריכים להיות דברים שמביאים תועלת ועוזרים לשני. אם זה מביא תועלת נאמר, אם לא, נשתוק. זה תמיד השיקול שלנו. יכול להיות שנאמר דברים שיזעזעו מישהו אחר וניבהל מזה שאמרנו, אך בסופו של דבר הסתבר שזה היה הדבר הנכון לומר. אני אישית בד"כ אומרת דברים ממקום של הרבה אהבה והמון כבוד. לעתים נדירות אני יכולה להיות מאוד חריפה, ואז אני נבהלת מזה שאני שומעת את עצמי, אך מסתבר שזה מה שהאדם היה צריך. עלינו ללמוד לסמוך על עצמנו ולעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים ולהסתפק בזה.
הרבה פעמים מה שמנחה אותנו אלו החרדות והחששות, ואנחנו לא תמיד יודעים להבחין. אם האינטואיציה מכוונת אותנו לאיזשהו מקום, היא מכוונת אותנו למה שעלינו לעבור ולאן שעלינו ללכת, גם אם זו התנסות לא קלה עבור המוח האנושי המודע.