אירועים וחדשות
קבל חינם טיפים לשיפור איכות
החיים ומדיטציות מונחות.
המימד התשיעי

נוצרת סינכרוניזציה מחודשת בין כל חלקי האישיות

דורית: המדריכים מדברים על הריאקציות שנוצרו כתוצאה מכך שנולדנו לכדור הארץ, שמיפתח הזיכרון בו קטן, ושוכחים ב – 95% מי אנחנו. במיפתח זיכרון של 5% אנו זוכרים 5% מי אנחנו. במילים אחרות, מכירים חלק מאוד קטן מהאישיות שבחרנו לחיות בחיים האלה. יש לנו הרבה יותר כוחות, כישרונות ויכולות בחיים האלה ממה שאנו משערים. לא מדובר דווקא בחיבור מודע לגלגולים קודמים וזיכרונות עבר, אלא שבחיים האלה הציוד שלנו קרי, הכלים העומדים לרשותנו רבים הרבה יותר ממה שאנו מאמינים שיש לנו שלא לדבר על חושבים שיש לנו. זוהי תקופה בה מתעוררים מרכיבי אישיות רבים נוספים. אנו בתהליך של היכרות מחודשת של עצמנו.

הארה: יש לנו את כל התכונות של הטוב ושל הרע ביחד.

דורית: יש לנו את כל התכונות אלא שחלק מהן אנו מדחיקים מפני שאיננו אוהבים אותן, או שמפחדים מהן מאיזה שהן סיבות, או שחלק אין לנו בכלל מושג שהן קיימות.

הרבה פעמים זה קשור עם ערך עצמי, עם הערכה עצמית. כלומר, איננו מאמינים על עצמנו שאישיותנו שלמה ומושלמת כמות שהיא, ואיני מדברת על עליונות ונחיתות אלא על היותנו ניצוץ אלוה ממעל שלם, ראוי ובעל ערך מעצם היותו. את זה איננו זוכרים בכדור הארץ.

המדריכים אומרים שזוהי תקופה בה אנו מכירים את עצמנו מחדש. עולות כל מיני תכונות מכל הסוגים, תכונות שסגרנו, שהדחקנו ומתפוררים כל מיני מעטים שלבשנו כדי להרגיש טוב, כדי להתקבל, כדי להרגיש בעלי ערך.

במסגרת תפקידם לעורר את מודעותנו, הם נתנו לי דוגמה אישית ל"קליפה" שאני עטיתי על עצמי ולא הייתי מודעת לה; "מעטה של נחמדות". נדהמתי והמדריכים הסבירו שעטיתי מעטה של נחמדות כדי לא להיפגע לא לפגוע והסבירו שאי אפשר לעטות מעטה מלאכותי. כלומר, אנו לוקחים תכונה שלנו ומעצימים אותה מעבר לתכונות אחרות לצורך הגנה. התכונה אינה משרתת אותנו בצורה מאוזנת, אלא על מנת שתדמיתנו לא תיפגע, על מנת שיאהבו אותנו, שנהיה בטוחים בעולם וכדומה. יש כל מיני תבניות שאנשים עוטים על עצמם לא בכוונה ולא במודע.

כל תבניות האמונה הללו נועדו כדי שנתקבל יותר טוב ונרגיש יותר בטוח ויותר מוגנים בעולם. למשל, כל המעטה הזה של טוב לב קיצוני. אי אפשר לעטות מעטה של "אימא תרזה" אם לא קיים באישיות טוב לב, אכפתיות, נדיבות וכו'. יוצא רק מה שיש. במקרה הזה ובדומים לו אנו לוקחים תכונה מסוימת, מעצימים ומקסימים אותה בשל צורך הגנה. מה שמתפורר כעת זו "הקליפה" שעטינו עלינו, לא התכונה. צורכי ההגנה, ההקצנות, מתפוררים. נוצרת סינכרוניזציה מחודשת בין כל חלקי האישיות כשהרבה מאוד דברים שלא היינו מודעים להם עולים למודעות שלנו. כל זאת בשל שינוי התודעה והאנרגיה המתרחשים בעת זו.

נדהמתי כאמור מאמירת המדריכים והודיתי בצדקתם. זה קורה פחות ופחות עם השנים אבל זה נכון. התחלתי לחשוב איך זה עובד וגיליתי שהעדפתי להיות נחמדה ולשתוק רק לא לעורר מריבה, להקים עלי מישהו וכו'. המדריכים אמרו שאנו הופכים להיות חשופים ולכן כשמעטה כזה מתפורר, ואיננו יכולים להשתמש בו, נחוצה לנו הישענות חדשה על מנת נרגיש מוגנים. איננו יכולים לוותר על הגנה עד שאנו מרגישים מוגנים ויש לנו מקור הישענות אחר.

תלמידה: למה צריך לוותר. זה כמו הדימוי של הילדים המצחיקים, או הילד שהוא הליצן של הכיתה שהוא מאוד חלש וככה הוא מוצא את המקום שלו. אין בזה שום רע שהוא שומר ומגן על עצמו. זה מצב שהוא "חיובי" שמאפשר לו קלף כניסה למקומות שהוא לא מרגיש שהוא יכול להיכנס אליהם.

דורית: הכוונה, שהוא ימשיך להיות ליצן בכיף, אך שהערך העצמי שלו לא יהיה תלוי בזה. העניין הוא בתלות הערך שמסתירה תכונות אחרות על חשבון תכונה מסוימת בשל הגנה. המדריכים מדברים על שינוי פרופורציות. זה שאני נחמדה זה בסדר. אני אוהבת אנשים, נעים לי שיש אווירה טובה, וכן הלאה, אך זה כבר לא נובע מפחד שמישהו לא יאהב אותי אם אני לא אהיה נחמדה לרגע. כשאנו תלויים במעטה הזה, איננו חופשיים לבחור התנהגות על פי צורך. איננו יכולים לוותר על השימוש המופרז בתכונה בשל חשש ממה שיהיה. הכוונה איננה לוותר על התכונה, אלא על השימוש בה כהגנה.

תלמידה: את אומרת שלא לשמה בא לשמה.

דורית: נכון ולא סותר. אני מדברת על האחיזה בתכונות מסוימות או בתדמית מסוימת שמסתירה תבניות אחרות. תלמידה אמרה קודם שאנחנו גם טובים וגם רעים, יש בנו הכול, אלא שאנו עסוקים בלכסות ובלהסתיר חלק מהתכונות שאיננו מקבלים בעצמנו. איננו מעמידים את עצמנו במלוא גובה קומתנו הרוחנית למשל, כשזה נוגע לילדינו, כשזה נוגע לאנשים שדעתם מאוד חשובה לנו ואומרים: "זה אני, אלה הגבולות שלי, עד כאן זה עד חצי המלכות אבל מעבר לזה לא". אני מדברת על הגבולות הבסיסיים ביותר שלנו, למשל כהורים. הרבה פעמים איננו יודעים לקחת לעצמנו, יודעים יותר לתת מאשר לקבל. גם נתינה שאיננה יודעת לקבל, שאין בה קבלה מבחינת התחושה שלנו, שהקבלה תלויה בתודה רבה, את נורא בסדר, וכן הלאה, היא מעטה. הנתינה לא, כל אחד מאיתנו שנותן זו היכולת שלו לתת ולקבל. השימוש בנתינה ככלי הגנה מתפורר עכשיו.

תלמידה: אם אני נותנת ואני נהנית מזה?

דורית: אם את נותנת ונהנית מזה במאה אחוז והבטריות שלך מתמלאות זה העניין. "קבלה ונתינה חד המה", כפי שהמדריכים אומרים.

תלמידה: ז"א, זה בסדר אם לא אומרים לי תודה.

דורית: אני לא יודעת אם זה בסדר או לא, אבל את לא תלויה בזה. אם לא מעריכים את מה שאת נותנת, כנראה שמשהו לא נכון בהתנהגות שמשהו בנתינה שלך לא מאוזן. אם את נותנת מכל הלב ויש לך את הגבולות הנכונים שלך, אף אחד לא ייקח אותך כמובן מאליו ואף אחד לא יחשוב שמגיע לו, אלא יאמר "אימא תודה."

תלמידה: אם אני נותנת מכל הלב אז אני חושבת שמבחינה חינוכית צריכים להגיד לי תודה.

דורית: אם את חושבת שצריך להגיד לך תודה זה אומר שהנתינה היא כלי. יש בה איזשהו ערך מוסף של כלי שיעריכו ויאהבו אותי.

מה שקורה בתקופה הזאת הוא שכל ה"יתר", העודף, כל ההגזמות בשימוש בתכונות מסוימות מתפרק ונדרש איזון מחודש של אישיותנו, של כל מה שיש לנו, כך שאנו מכילים את ה"טוב והרע" והם אינם נחוצים לנו עוד. מדובר בתהליך של הכלת כל התכונות, וכך מה שיוצא ממך ברגע נתון של זמן מסונכרן עם ההרגשה, עם האינטואיציה ועם העשייה. בלי כוונה אנו משתמשים בתכונה מסוימת ומכלים את עצמנו ואת כוחותינו במחיר אישורים חברתיים, קבלה חברתית וכד'.

דוגמה, בחור בן 25 לומד רפואה ולחוץ כמו קפיץ שכיווצו אותו עד הסוף ואם נרפה אותו הוא יקפוץ לקילומטרים, מפני שהוא לא מקבל ציונים מספיק גבוהים לדעתו, לא מאמין ביכולותיו. מבחינה חברתית לא מקבל את הפידבקים שרוצה. הוא חתיך, חטוב, גבוה אבל לא רואה את עצמו בכלל, תלוי במאה אחוז בפידבק החברתי. זאת תקופה של שינוי והוא לא מקבל אותו מפני שהוא חייב לעשות את המעבר מ"אם אני מקבל ציונים טובים אני שווה, אם חברים ירצו לדבר איתי אני שווה, אם יש לי חברה אני שווה, אם החברה נפגשים ביום שישי לארוחה ומזמינים גם אותי אני שווה" וכו', לתחושת ערך מעצם ההיות. עליו למצוא את המשענת הפנימית ולשם כך (הפוך על הפוך), הכול מתפרק לו.

מה שקורה היום הוא שלאט, לאט מתפוררים כל הדברים שהשתמשנו בהם שאינם אותנטיים מבחינתנו מבחינת המינון, כך שהתחושה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים.

אנו עוטים "עטיפת אנרגיה חדשה" בעקבות השינוי בכדור הארץ.

מדריכים: "המידע נוגע בעטיפת אנרגיה חדשה, כפי שאת מכנה אותה - קונוס האור הכפול. על מנת ייווצר סנכרון בין מרכז הקשב הבין גלקטי ל"כדור לימוד". בגוף הפיזי חלה התעוררות רבתי של אפיונים שאינכם רגילים בהם בחוויה היומיומית.

את באופן אישי, אך זה נוגע בדרכים שונות בכל אחד החובר לעטיפת אנרגיה זו, חווה התעוררות של עוצמות שרובן הדחקת משום שלבשת תדמית נחמדה, כך נכנה אותה, עליה שמרת בכל מחיר מפאת פגיעה או היפגעות. מעטה נחמדות זו מתפורר ואת חשה חשופה, בלתי מוגנת."

דורית: בשל סיבות אלה ואחרות, אצל כל אחד זה מתבטא באופן שונה, הפחדים של "האנרגיה הישנה" עולים, וחשוב מאוד שהם עולים מפני שעליהם להתפרק ולהפסיק להיות השוטרים שעומדים בפתח. המדריכים מדברים על מצוקות שאנו חווים, כמו התקשות במציאת מידת הקרבה והמרחק הנכונים בכל רגע נתון של זמן מפני שכל הזמן פעלנו על פי תבנית מסוימת. למשל, החינוך שקיבלנו בבית לגבי מה מותר ומה אסור, איך להתלבש, איך יושבים. יש תבניות שאנו אפילו לא מרגישים שאנו מגיבים אליהן אוטומטית ופתאום זה מתפרק ומתפורר כאבן שאין לה הופכין. זה כבר לא משרת אותנו יותר, שהרי מה זה משנה איך אני יושבת, או אם אני ניגשת למישהו, ואומרת לו מילה טובה. מתפרקים כל מיני דפוסים של חינוך של "לא יפה ולא נאה", לעומת אנשים שנאחזים בכוח בתבניות, כמו כל מיני קבוצות פנאטיות או דתיות, כי הם מרגישים שהקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים.

מדריכים: "אלו מעט מהדוגמאות להמחשת בליל האנרגיות המעלה מן המעמקים הכול, דורית, הכול, את כל "הטוב" ואת כל "הרע". לכן, למשל, אין זה נכון לסייע לכל אחד להתלבש במעטה האנרגיה החדש משום שאין בו/בה את המוכנות ליצירת סנכרון חדש, והיינו אומרים שנוצרת תדמית חדשה, דבר שמבחינת עולם ארץ עשוי להיות ממש מאיים משום שזוהי משיכת שטיח רצינית מתחת לרגלי ביטחון כרעי התרנגולת שנוצר ב"כדור לימוד". זהו ביטחון מזויף או ארעי, אשלייתי לחלוטין משום הישענות על הגוף במקום על הרוח. המעבר הוא להישענות על הרוח, מהות האור בגוף הפיזי כתלבושת, זהו מעבר עצום ורב מכפי שאת יכולה לתאר, שכן באמת מתפוררת ""הקרקע היציבה "" כביכול, שנבנתה במשך מיליוני שנה = התוכנה הישנה.

במילים אחרות ולסיכום כרגע, הכול בסדר. הרשו לעצמכם להכיר עצמכם מחדש. תנו לכל התופעות מקום. "אוקיינוס הידע" שלכם גדל וזוהר ומתמלא בכל ה"יש" שחסכתם ממנו לאורך הדרך."

דורית: כשהכול נפתח הפרופורציות משתנות. זה כמו הדימוי של לעמוד בקצה ההר. כשעומדים על מדרגה מסוימת בהר יש נוף שנפרש. כשעולים עוד מדרגה הנוף שנפרש גדל, וכן הלאה, עד שעומדים למעלה ומסתכלים 360 מעלות מסביב ודבר לא מסתיר לנו. זה כמו לרחף מקצה ההר ולראות 360 מעלות או לחוות או להתעורר לכל חלקי האישיות שלקחנו לחיים האלה.

תלמידה: זה שאת אומרת שאת נחמדה כדי לא להיפגע, זה עדיין לא אומר שאת לא יכולה להמשיך להיות מאוד נחמדה ויחד עם זה מאוד אסרטיבית ולהיות את עצמך, ואז אף אחד לא יפגע בך.

דורית: בוודאי. אני נחמדה באמת אך לא על מנת להתגונן. זה תלוי מהו מקור הנביעה.

מדובר בהבדל במקור הנביעה. כשמקור הנביעה שלנו נובע מהלב ומהאכפתיות שלנו לאחרים אנו ממילא נחמדים, אדיבים, מנומסים על פי צורך. זה לא משחק אלא אקט הנובע מכך שאנו מדברים לאחרים כמו שאנחנו רוצים שידברו אלינו. מתייחסים לאחרים כמו שאנו רוצים שיתייחסו אלינו. זו רמת מודעות מסוימת. לא נהסס לומר דברים בצורה אסרטיבית ולשים גבולות על חשבון זה שנהיה נחמדים.

הדוגמה שהמדריכים נתנו לי שיקפה לי פתאום איך כל אחד מאיתנו עוטה איזשהו מעטה הגנה שלוקח תכונות שיש לנו ומקצין אותן ובעצם תלוי בהן. למשל, הערך העצמי שלנו תלוי בכמה שנהיה נחמדות, או הערך העצמי שלנו תלוי בכמה ניתן או בכמה נהיה טובות.

אני זוכרת שבעבר אמרתי לילדים שלי שיותר קל לי להגיד "כן" מאשר "לא". על מנת לומר "לא" הייתי מגייסת הצדקות: ביקורת, כעס. בלי לדעת אנחנו עושים מניפולציות.

יש הבדל בין אדם שמודע לאדם שלא מודע. אדם מודע מודה שהוא עוטה מעטה ושעדיף לו להגיד "כן" מאשר "לא", ושבשביל להגיד "לא" הוא צריך לגייס ביקורת, כעס וכל מיני דברים.


דף הבית
נושא: סינכרוניזציה חדשה
קוד דף: xhbfrubhzmhv jsav
 
קידום אתרים בניית אתרים