אירועים וחדשות
קבל חינם טיפים לשיפור איכות
החיים ומדיטציות מונחות.

 

אני מפחדת ללכת לישון משום שכל פעם שאני כמעט נרדמת אני מתנתקת, לא יודעת לאן כאילו אני נעלמת, מהי התופעה?

דורית :תופעה זו מוכרת ונפוצה אצל אנשים רבים, שלפני ההתעוררות, לפני הרדמות או תוך כדי שינה ו/או חלום, חווים כאין תחושת תעופה, נסיקה, קפיצה, ניתוק וכיוצא באלה. תופעה זו מסמלת את  יציאת הנשמה מהגוף.    זו אינה התנתקות במלוא מובן המילה, כמו מעבר לעולם אחר, במוות, אלא באופן מעשי, התודעה שלנו, שהיא הרבה יותר רחבה ממה שהמוח האנושי מכיר ויודע, נוסקת מעבר לתבניות המוכרות והמקובלות. בכל אחד מאתנו קיימת יכולת , לקלוט מעבר לכאן ועכשיו, מעבר לאנשים שאנו נמצאים איתם, בשינה ובערות כאחד.  כך, שבעצם אין ממה  לפחד זוהי תופעה טבעית המעידה על רגישות גבוהה וקשר בין המוח האנושי, הגוף, לרוח, למוח הנשמתי. הנשמה נותנת חיים לגוף אך אינה כלואה בתוכו. בתהליך הערות אנו ממוקדים בדרך כלל בחמישה חושים בלבד, לא ערים במודע ההכרתי לחוש השישי שכל הזמן קולט מידע מעבר למה שהעיניים רואות, האוזניים שומעות וכו'.                                                                           
אצל כל מי שהמודעות הרוחנית שלו פתוחה, מרגיש שיש עולמות אחרים, חלקים אחרים, אפילו מבלי לתת לזה הגדרות ולכנות זאת בשם. התחושה היא שאנו מחוברים להרבה יותר ממה שאנו יודעים ולפעמים אפילו מבלי לדעת לאן בדיוק אנו מחוברים. זה לא בהכרח מתרגם את עצמו עד שאנו לומדים לפתח את היכולת. כשמפתחים את היכולת, התחושות, הדברים הנקלטים, מקבלים הסבר הגיוני. עד אז התחושה מאד מוזרה, יכולה לעורר חשש מאובדן שליטה, פחד ללכת לאיבוד ולחלקנו נדמה שאנו "לא בסדר", הוזים, ממציאים וכו'. התודעה נפתחת דרך תרגילים ואימון בקליטת מידע קרי, דרך השימוש המודע ביכולת הקליטה העל חושית. תרגום הדברים הנקלטים באינטואיציה לכאן ועכשיו, מביא אותנו להתחברות לשפע בלי כל מאמץ.

 

ארבעת שאלות שכדאי לשאול את עצמנו מדי יום

מצאתי לנכון להביא משהו מהפילוסופיה האינדיאנית. האינדיאנים טוענים שהדבר האמיתי לגבינו הוא כל שמהווה ומביא תועלת לחיינו. על בסיס זה הם מציעים שנשאל את עצמנו 4 שאלות על בסיס יומיומי, על מנת נוכל לעשות סדר הולם בכל יום מחדש על ידי מודעות לתשובות לשאלות שלהלן:

  1. האם מה שאני עושה היום גורם לי להנאה?
  2. האם מה שקורה איתי קוראים לזה בלבול?
  3. האם מה שאני עושה ומה שיש מסביבי עושה שלום בתוכי ומסביבי?
  4. מה אני משאיר אחרי, אם זה היום האחרון שלי?

מקווה שהדברים יביאו לכם תועלת, בברכה ובאהבה, דורית.

שאלה: היכן בעצם מתקבלות ההחלטות שלנו, היכן מתרחש תהליך עיבוד הנתונים?

דורית: עיבוד הנתונים, הלמידה מתאפשרים במרווח שנוצר בין המחשבה ליישומה, בין ה"ביס" שאנו לוקחים לבין הפיכתו לויטמינים שמזינים את הגוף, בין מה שמלמדים אותנו לבין מה שאנו לומדים. אפשר להקביל את התהליך  למערכת הנשימה: שאיפה, השהייה קלה ונשיפה. המרווח מתרחש בין השאיפה לנשיפה גם אם איננו מודעים לכך.

צורת החשיבה הרגילה שלנו בכדור הארץ אינה  מכילה את המרווח שבין הפעימות, את המרווח שבין הדברים ששם קורית הלמידה. אנחנו או בדבר אחד, או בדבר שני, מתייגים כל דבר: יודעים ש"אש זה חם, זה אולי נעים ואולי זה מסוכן"... יש לנו סדרה של תבניות, דעות על אש, קרח, על שחור, לבן, על טוב ורע, וכן הלאה. איננו ממוקדים במרווח שבין הדברים, שהוא המקום שמחבר/שמגשר/שמאפשר להבין, להפנים.

שאלה: האם זה משהו שמאוד מצמצם ולא מאפשר להסתכל על כל התמונה?

דורית: כן.  המרווח בין הדברים מאפשר לנו את ההכלה, הראייה הרחבה ואת הגשר שבין הדברים.

שאלה: האם במימד הזמן זה כאילו הפאוזה?

דורית: פאוזה זו הפסקה, ואין הכוונה  להפסקה, אלא למרווח שנוצר בין איכויות, בין דברים שיש בו התרחשות אחרת.

הארה: לא תמיד מתאפשרים חיים בין אלמנטים שונים. למשל, בים המלח אין דגים. יש גם ריאקציות שיוצרות פיצוצים.

דורית: נכון. אנחנו מדברים על אינטראקציות בין שונויות. זה חשוב לקטע של ההכלה שלנו, ליכולת שלנו להכיל את הכול ולראות תמונה הרבה יותר רחבה. האינטראקציה נוצרת גם במרווח. המרווח מאפשר את הקיום של מה שישנו בין הדברים.

הארה: אנשים תופסים את המרווח כהפרדה. למשל, יש הפרדה בין שחור ללבן, אבל בכל זאת אני לומדת לחיות עם השחור ועם הלבן.

דורית: איך מתאפשר לשחור וללבן לדור בכפיפה אחת אם אין מרווח המאפשר את קיום השניים?!

אנחנו מדברים פה על רעיון מאוד משמעותי ומאוד עמוק שמאוד מאוד קשה לדעת האנושית לתפוס מפני שאנחנו מתייגים, נתפסים לסמנטיקה של מילים, לא שמים לב למרווח שבין הפעימות. אנחנו גם לא יודעים איך דברים מתקיימים ביחד, איך מתאפשר חיבור בין שונויות, איך למרות עיוורון ובורות, העולם הזה ממשיך להתקיים והוא לא התפרק. הרעיון הבסיסי הוא שלכל דבר יש מקום אחרת הוא לא היה.

 

 

 

 

שאלה: מה ההבדל בין אינטליגנציה לבין חכמה?

תשובה:  אינטליגנציה מסמלת ידע נרכש, חכמה מייצגת ידע שנרכש והופנם, לאו דווקא בחיים הנוכחים. יכול להיות אדם שלא למד מעודו בבתי ספר, חכם בצורה בלתי רגילה. לא בהכרח חכמה קשורה לאינטליגנציה ולהפך.

המדריכים מדברים על ידע כעל פוטנציאל, על תודעה כעל הדרך בה עובר הידע ממצב פוטנציאלי לממש ועל מודעות כעל ידע שעבר ממצב "ידע", דרך התודעה והופנם. כול נשמה שעשתה כברת דרך ארוכה היא בעלת מודעות גבוהה: קרי, הפוטנציאל הגשים עצמו דרך חוויה, והופנם בנשמה ונולדה לכדור הארץ עם תשתית גדולה של ידע ומודעות.

 שאלה: איך מבדילים בין חוקים/ גבולות, זמניים לנצחיים?

תשובה: גבולות נצחיים הם גבולות הקוד הנשמתי וגבולות הגלגולים השונים הם גבולות ארעיים/זמניים. הדרך להגשים עצמנו דרך חוויה, היא על ידי "גבולות הוויה". הנשמה יורדת לאיזשהו גוף באיזשהו עולם = גבול הוויה/חוויה, דרכו היא מממשת את הפוטנציאל שלה.

גבולות נצחיים הם גבולות הקוד הנשמתי שלנו ואילו גבולות ארעיים, הם גבולות תבניות החשיבה והאמונה שלנו ברגע נתון של זמן.

ברגע שאנו משנים את התפיסה והאמונה שלנו, משנים גם גבולות המימוש - קודם האמנו שאין ביכולתנו לצייר, ללמוד מתמטיקה, לרקוד וכו' והיום אנו מאמינים שכן. בכל עולם, בכל גבול חוויה ישנם חוקים, חוקי חברה ותרבות. כשאיננו מודעים לכך שגבולות אלה נועדו למען הגשמה דרך חוויה ואינם בבחינת אמת אוניברסאלית, אנו מתפתים להאמין שהחוקים האלה או האמונות האלה הם האמת שאין בילתה, שחייבים להתנהג על פיהם, אחרת אין לנו מקום, קיום וכו' (ראה כול אמונה פנאטית ששמה את האמונה לפני האדם). המודעות שאנו פותחים במסלול הרוחני מביאה אותנו להבנה שהגוף הפיזי הוא "תלבושת", גבול הוויה ולא "אני". שגבולות ה"אני" הם גבולות הקוד הנשמתי, גבולות הניצוץ שאנו שבחר להתגשם בגוף מסוים משום שמטרת העל של כול יצור נברא היא חווית הפוטנציאל הנשמתי. שגבולות עולם חוויה כזה או אחר או של אמונה כזו או אחרת, הם ארעיים, משמעותיים וחשובים לרגע נתון, היות ובחרנו בהם ככלים, כגבולות חוויה, אך אינם האמת בה' הידיעה, אלא אמת לרגע.

חשוב לי להדגיש שאין הכוונה להוריד בערכם של חוקים כאלה ואחרים, אלא לראותם בפרופורציות ככלים ולא כ"כזה ראה וקדש". היום ידע זה כבר נתון ונגיש לכול מי שבוחר לגלות את הגבולות הנצחיים לעומת אלה הארעיים. המדריכים מכנים גבולות ארעיים אלה אשליה, במובן שאינם נצחיים.

 שאלה: כיצד משנים את הפרדיגמה הישנה?

תשובה: על ידי שינוי התפיסה, השפה, דרך גילוי נקודות מבט חדשות על עצמנו, על העולם, על החיים. יש הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

המדריכים הציעו לנו כבר לפני שנים רבות, לשנות את השפה שלנו מ"קושי" ל"אתגר", כי מדובר בשינוי של תפיסה והתייחסות :"קושי" קשור לפרדיגמה הישנה ו"אתגר" קשור לפרדיגמה החדשה. זה עושה שינוי פסיכולוגי פנימי. דרך שינוי השפה (על אמת), משתנה ההתייחסות.

הרעיון הבסיסי הוא בהבנה שדבר איננו בבחינת אמת מוחלטת, דבר אינו בבחינת "ככה זה", אלא אם כן אנו מאמינים בכך. "ככה זה" שייך לפרדיגמה הישנה. נכון יותר לומר "ככה זה בשבילי עכשיו, כרגע".

בשלב א'  ביכולתנו להקל על עצמנו את השינוי בכך שאנו מבינים שעבורנו זה "ככה" ולכן לומר "עבורי זה כך", מה שמיד שם דברים בפרופורציות: זה "עבורי לא עבור כול העולם וכרגע".

שלב ב' - כל פעם שאנו אומרים או מרגישים ש"ככה זה" - לבדוק אם זה לא קשור לאמונות ודעות בהן אנו נאחזים. שכן כול אחיזה בדעה, אמונה וקביעה, מנתבת את היצירתיות לכיוונה בלבד ואיננו חופשיים להמציא דרכים אחרות, שיטות אחרות, התנהלויות אחרות, סדרי עדיפויות אחרים, משום שאנו נצמדים. דבר זה מקשה מאוד על השינוי המיוחל: קשה לנו להחליף מקצוע, לעבור דירה, לעשות שינויים, וזה משום שאיננו מחוברים דיינו לחלק היצירתי שכל הזמן ממציא את המציאות בהתאם לרגע נתון. שהרי יש לנו ערכים מסוימים, יש דברים שאנחנו מאמינים בהם, אך אפשר לחיות אותם וליישמם בהרבה צורות, לא "רק ככה". החיים הרבה, הרבה יותר עשירים, והרבה יותר מלאים ומגוונים כשנפתחות אופציות, מעבר ל"ככה זה". מקבלים אומץ ליישם דברים, ללמוד, לשנות, נפתחים לנו שטחי פעולה, שקודם לא העזנו לגשת אליהם, או לא ידענו על הימצאותם.

אני מזמינה אתכם לעשות - כל אחד את בדק-הבית שלו. בעיני הפרדיגמה החדשה הרבה יותר קלה מהפרדיגמה הישנה. כשאנו מחוברים לתוכנה החדשה, אנו מחוברים למהות שלנו, לידע שלנו. הכול זורם, הכול ישנו, יש לנו קשר עם הכול, יש נגישות להכול, לכל מה שאנו צריכים כאן ועכשיו. אנו אחראים על החיים שלנו, מנהיגים אותם, ויוצרים את המציאות שלנו.

שאלה: מה בעצם ההבדל?

תשובה: ההבדל עצום! זה ההבדל בין להיות היצירה לבין להיות היוצר. קרי בין זה שלוקח אחריות על חייו, על האושר שלו, על ההזנה שלו, לבין זה המתנהל על פי מה שהכתיבו לו אי מתי ומעריך עצמו רק כשעמד בקריטריונים החברתיים. כולנו משפיעים ומושפעים כול העת אך בפרדיגמה הישנה יש בלי סוף אמיתות לגבי עצמנו העולם והחיים (שאינן אמיתות נצחיות), בהן אנו אוחזים הגורמים לנו לפעול כאוטומט על פיהן. בשגרת החיים הרבה יותר קל לנו להחליק לפרדיגמה הישנה, משום "כוחו של הרגל". משמשתנה התפיסה "מקשה" ל"אתגרי", זה אפשרי!

 שאלה: כל חיי אני בבעיה של חוסר כסף, נורא רוצה להתחבר לשפע שכולם מטיפים לו כול הזמן. איך לזמן שפע כלכלי?

תשובה: על מנת לזמן שפע כלכלי (או שפע מכול סוג), נחוצים שלושה דברים:

1. האמונה שמה שאנו מזמנים מגיע לנו במאה אחוז.

2. ראיית הנולד. קרי, לראות בעיני רוחנו שבקשתנו מתמלאת בהווה נתון, עכשיו.

3. התכווננות והרפיה - מתכוונים לבקשה ומרפים כי יודעים שהיא תתגשם, כשתתגשם! כאשר קיימת בנו אמונה חד משמעית שיהיה כסף -  יהיה כסף. נוצר מנע, המקשה ולעיתים אף חוסם את החיבור לשפע, (או הכסף לשאלתך), במידה ויש בנו קביעות, אמונו ודעות סותרות כמו "כסף מקלקל, כסף משחית, לא מגיע לי, לי יהיה ולאחרים לא" וכד'.

אנו כבר יודעים שעלינו לחיות את ה"יש" במלואו ואז השפע יהפוך למנת חלקנו היומיומית, אך לרובנו זו אינה משימה פשוטה, קודם כול מפני שלחלק נכבד מדפוסים אלו אין בנו הכרה מודעת. על כן, עלינו קודם כול לגלות את קיומם ולהחליט לוותר עליהם: על הספקות, הויכוחים הפנימיים, האמונות המגבילות וכדומה. על מנת לאפשר שחרור עלינו להבין מה משרתים הדפוסים הללו, שהרי איננו מחזיקים, אלא במה שמשרת אותנו (גם אם איננו מודעים לכך).

רוב האמונות ודפוסי המחשבה משרתים אותנו (שוב, בלא מודע בדרך כלל), להישרדות טובה יותר, להגנה וכדומה. אי אפשר לוותר "סתם כך" על דפוס, אלא אם כן גילינו את מטרתו והבנו שהוא לא נחוץ לנו יותר וגידלנו במקומו, ביטחון, אמונה חדשה שמגיע לנו, תחושת ערך מעצם ההיות וכדומה.

ביכולתנו לקחת הנהגה על חיינו, להפנים את הידיעה שאנו נשמות טהורות, "ניצוץ אלוה ממעל", עם הרבה מאד ידע וניסיון מצטבר, היודעות בתוך תוכנו מהי מטרתנו, מה חשוב, המסוגלות לגלות את הדפוסים המעכבים ומשמעותם ולשנות על ידי כך את התייחסותנו וגישתנו לחיים, (מה שאני מכנה "להיות  הבוס") ולכוון את האנרגיה שלנו להשגת המטרות, הרצונות, ללכת עם האמת של עצמנו. יש לנו יכולת להבין את טעמם ומשמעותם של הדברים, כול מה שנחוץ לנו היא הנכונות להיות ישרים עם עצמנו ולעשות זאת. אני מציעה לך/לנו, להעמיק פנימה, לשאול את עצמנו (בכתיבה אינטואיטיבית, בשיחה עם המדריכים הרוחניים (למי שכבר מתקשר), מדוע בעצם אין לנו הכסף הדרוש? איך זה משרת אותנו? מה מונע מאיתנו להתחבר לשפע, מידע שיאפשר פריצת דרך, אל אמונות חדשות, מסקנות חדשות והתכווננות מחודשת.

 שאלה: מה אתם חושבים על המושג תמימות?

מדריכים: "כשאנו מדברים על תמימות, אנו מדברים על תום וטוהר בגוף הפיזי. איננו מדברים על מה שאתם מתכוונים תמימות כבורות, כאי ידיעה, כטיפשות לעתים, אלא אל אותה מהות שנשענת על ידיעה ברורה שהנשמה מגשימה את עצמה דרך חוויה ועל כן כל החוויות לגיטימיות, "הטובות והרעות", הגדולות והקטנות. כל החוויות לגיטימיות משום שמאפשרות הן את הזנת הנשמה, את מיצוי הפוטנציאל. לכך קוראים אנו תמימות. כשמחוברים אתם לתום ולטוהר הבסיסי, אתם מכילים ומקבלים".

 שאלה: האם הספרייה שלנו קולטת את המידע שהווה, שישנו, או גם את המידע שיהיה?

תשובה: גם וגם. תלוי בנקודת המבט. אם ניקח את מטאפורת השמש שהקרניים שלה זורחות בו זמנית לכל העולמות, ונסתכל על כל קרן שזורחת לכל עולם מבחינת עולם של זמן, נאמר שהקרן הזאת זרחה אתמול, הקרן הזאת זרחה שלשום, הקרן הזאת זרחה לפני מיליון שנה והקרן הזאת תזרח בעוד מיליון שנה. מנקודת ראות קוסמית הכל קורה בו זמנית.

הנשמה היחידה, אנחנו, כל הגלגולים שלנו ישנם בו זמנית. כל ההשתקפויות שלנו בכל העולמות ישנן בו זמנית כאן ועכשיו, אין מחר. גם אם מבחינה ליניארית משהו יהיה עוד מיליון שנה, הוא עכשיו כי השמש זורחת בבת אחת לכל הכיוונים ולכל העולמות.

אם אנחנו שומעים אנשים, שעוסקים בתחומים האלה, אומרים שכולנו מסיימים את הגלגולים ביחד,  נבין מדוע. הנשמות נפרדו ביחד מאנרגיית האם והן מתחברות ביחד לאנרגיית האם.

המדריכים מדברים על משהו שמשתנה בכדור הארץ וזה תפיסת הזמן. כדור הארץ עובר מזמן ליניארי לזמן מעגלי. כלומר, הזמן היחיד שקיים הוא הווה. העתיד נוצר כל הזמן, כל רגע מכל דבר. העבר מוכל, כל הידע, כל הניסיון המצטבר, ישנם. יש זמן אחד והוא הווה.

השינוי, שקורה לאט לאט בכדור הארץ זה המעבר לגלי אלפא וזו הסיבה שאנשים מתחילים לשאול שאלות מהותיות, ללמוד קבלה או כל מיני נושאים שקשורים למיסטיקה. כדור הארץ נמצא בתהליך של התפתחות כי גם הוא ישות. אנחנו מתייחסים לכדור הארץ כאל משהו דומם אבל הוא לא. הוא ישות שמתפתחת כמו כל כוכב.

הרעיון הבסיסי הוא שמבחינת המהות יש זמן אחד והוא הווה. זה הקטע של בו זמניות. השמש זורחת בו זמנית לכל המקומות ולכל העולמות. השמש היא הקוד, הפוטנציאל שזורח. כלומר, היבטים שונים שלו, נקודות מבט שונות שלו כמו הקלידוסקופ, שמתבטאות בכל מיני מקומות וכך הקוד יכול לבטא את עצמו, לחוות את עצמו. זה הרעיון של הגשמה דרך חוויה,  ומתחילים לקבל אותו.

 

שאלה: תוכלי להמחיש בדוגמה את תהליך של התפתחות נשמה?

תשובה: ראיתי תמונה מאד יפה בתקשור לפני כמה שנים, המדריכים רצו להמחיש את רעיון ההתפתחות ואמרו לנו שהם רואים אותנו כ"ביצה נוגהת", של אור, שאפשר לדמות את הפוטנציאל הנשמתי כביצה שזורמים בה חוטים של אור בכל הצבעים, לכל הכיוונים, עבים יותר, דקים יותר, שנעים כל הזמן,  גבול שנראה כמו ביצה מוארת. חלק אחד של הביצה נראה מואר מאד - זה החלק שהפך מידע למודעות - המהווה בסיס להתפתחות הבאה. זה מה שהנשמה כבר הפנימה.

על הבסיס הזה מתחילים להתרוצץ חוטי האור בכל הצבעים. תכונות ויכולות מתחילות להקרין את עצמן, וכשמושלם מעגל - עוד פס של אור לבן נוצר, עד שכל ביצת האור הצבעונית הופכת להיות אור לבן. כל החוטים הצבעוניים כבר השתקפו החוצה בצורת כל מיני תכונות ויכולות והביצה היא ביצה של אור שקוף לבן = הידע כבר הפך למודעות, הפוטנציאל חווה עצמו עד תום.



חזרה לנושאי השאלות והתשובות

המימד התשיעי

דף הבית
נושא: התפתחות אישית נשמתית
קוד דף: v,p,ju, thah, ban,h,
 
קידום אתרים בניית אתרים