אירועים וחדשות
קבל חינם טיפים לשיפור איכות
החיים ומדיטציות מונחות.

 

הזנה = התבייתות על ה"יש" ומה שמונע אותה

לאחרונה, המדריכים מעבירים, שוב ושוב בכל מיני צורות, את נושא ההזנה. הם מדברים על אהבה אוניברסאלית, מזכירים לנו שאהבה = יחסי גומלין בין הכול להכול, המתרחשים מאליהם, לא דורש השתדלות או מאמץ. מדובר על אהבה כהזנה, כהתחדשות מתמדת, כשמחה והתרגשות, כעניין, כאינטראקציה מתמדת שכל הזמן מולידה דברים חדשים.

עד שאיננו הופכים אחראים על ההזנה שלנו ומרגישים מוזנים על בסיס יומיומי, לא חל שינוי באמת. כל פעם כשיש דברים שמפחידים,  מדאיגים, ומלחיצים אותנו הנוגעים ב"סוגיה הגרעינית שלנו" וכו', קשה לנו להגיע להזנה מלאה. למי שאין "סוגיה גרעינית" יותר קל להגיע למקום של הזנה. הוא יכול לאורך הדרך לפתח כל מיני תבניות חשיבה, תבניות אמונה אך זה לא יושב על בסיס ראשיתי עמוק. הוא מגיע למסקנה, הולך עם המסקנה הזאת, מגלה שהמסקנה הזאת לא באמת עובדת, מפרק אותה ועובר הלאה. במקומות שיש "סוגיה גרעינית" יש שורשים מאוד עמוקים שמקשים עלינו לעבור הלאה.  לוותר על "סוגיה גרעינית" זה לוותר על מקום של ביטחון והגנה. התרגלנו ל"סוגיה הגרעינית" ואנחנו לא יכולים לחיות בלעדיה... לרוב בני האדם יש "סוגיה גרעינית" ולכן הקטע של ההזנה אצלם הוא בעייתי.

הזנה = התבייתות על ה"יש". כשאנחנו מבויתים על ה"יש" אנחנו תמיד מרוצים, יש לנו מצב רוח טוב, אנו שבעים. בכדור הארץ, איננו רגילים להיות שבעים, אנחנו  כל הזמן רעבים וחולמים על שובע לפחות באיזה שהוא תחום: האחד הרעב שלו  פיזי, השני הרעב שלו רגשי, השלישי הרעב שלו מנטאלי. אחר הרעב שלו מתבטא בצורך לזוז כל הזמן, לא יכול לשבת במקום אחד, להישאר במקום עבודה אחד, בארץ אחת, עם אישה אחת, וכן הלאה. אנחנו לא יודעים להיות במאה אחוז ברגע נתון של זמן, חלק גדול מאיתנו תמיד ברגע הבא, או מצפה למשהו שיגיע ומתעצבן/מתאכזב/נפגע שהוא לא מגיע. שינוי התוכנה אומר להתביית על ה"יש" ולא להתגונן כל הזמן מפני החסר. אנו פועלים או מונעים בכדור הארץ על הישרדות וקיום כך שקשה לנו פתאום לחיות כמחוברים ל"יש" באמונה שלמה. על אף שהרבה אנשים  חיים זאת במשך שנים על בסיס יומיומי, מתאמנים בזה, משתמשים בזה, זה הפך להיות דרך חיים ולמרות זאת מאוד קשה לנו בקטעים מסוימים להיות באמון מלא, בהוויה שהכול בסדר (תרתי משמע). באיזושהי סיטואציה עולה חוסר הביטחון, הפחד או הלחץ כשנלחצים הכפתורים הרגישים שלנו מה שמביא אותנו להתרוקנות מאנרגיה = אין הזנה במקום הזה, וזאת משום שהלחץ, החשש, וכדומה, גוזלים המון אנרגיה = גוזלים הזנה. כל רגשות הנחיתות, חוסר הביטחון, החששות, החרדות והפחדים שלנו הם זוללי אנרגיה. לכן, גם אם אנחנו ממלאים את עצמנו, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב במקום של חסר מפני שעלה איזשהו לחץ, עלתה איזושהי חרדה. אנחנו לא יודעים להיות מרוצים ממה שיש. רובנו כל הזמן משחזרים וחורטים מעגל - מעגל השחזור. מה שההודים מכנים מעגל הסמסרה = מעגל הסבל והכאב.

לאחרונה אני בוחנת את העניין הזה מאוד חזק מפני שאני מחוברת מאוד למודעות. אני משתמשת במדיטציות, מדברת עם המדריכים, חיה את זה, ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי לפעמים עדיין, במקומות של חסר ואז מזכירה לעצמי את כל הדברים היפים והנהדרים, ובודקת מדוע זה לא חלק מההוויה שלי כרגע, ולמה אני לא מצליחה באופן קבוע להיות עם תחושה של שלווה ושמחה. גיליתי שיש שורשים, כמו שורשי אוויר, שנשלחים כל הזמן מ"הסוגיה הגרעינית" לכל מה שאוהבים וגיליתי ששחרור השורשים האלה פירושו הוויה קרי, לאפשר לכול רגש את מקומו ופשוט לתת לו להיות ולהשתחרר מעצם כך, בלי שיפוט וללא בקורת. כלומר גם השאלה מדוע זה חלק מההוויה שלי כרגע, אינה רלוונטית, מה שרלוונטי זו קבלה והכלה, המאפשרת שחרור.

"הסוגיה הגרעינית" מייצרת בלי סוף זיכרונות קשים כך שכל פעם שקורה משהו, השורש הזה רוצה לינוק, הוא צמא. זה מאוד אנושי, הזיכרונות עולים באופן אוטומטי והם זוללים אנרגיה. כל הזמן קורה שהזיכרונות עולים וכל עוד מצב התודעה שלנו לא השתנה מחסר לשפע, איננו בהזנה. אנחנו לא מתייחסים לכל החוויות בצורה ניטראלית ושווה, אלא אנחנו  מחלקים ל"טוב ורע" כשאנו שואפים רק  "לטוב". 

על מנת להתחבר ל"יש", חשוב להקפיד לדבר בהווה, על מנת ליצור מציאות חדשה. לדוגמא: להשתמש במילים : "אני יפה", "אני עשירה" ולא "הלוואי שהייתי יפה" או " אני רוצה להיות עשירה". אבל, אני מדברת על ה  state of mind הבסיסי של תוכנת האנוש, שהוא של "אני רוצה", של "אין לי". אני שואפת עוד למעלה, גבוה ויותר ולא מסתפקת במה שיש. כבני אדם אנחנו לא מסתכלים על היש. כמה אנשים קמים בבוקר ומסתכלים על הזריחה? כמה אנשים נהנים מהריחות, מסתכלים על הציפורים על בסיסי יומיומי קבוע?

ברגע שנשמה יורדת לגוף פיזי בכדור הארץ היא מתחברת לתוכנת האנוש, והתוכנה הזאת עובדת עליה. בעצם, אנחנו עושים מעשה שהוא על אנושי כי אנחנו מנסים במסגרת התוכנה האנושית לעשות שינוי בתבנית. 95% מהאנשים בעולם מחזיקים חזק בתוכנה הישנה. אנו עדיין רחוקים ממאסה קריטית בעניין הזה. זה לא פשוט, מפני שיש לנו עדיין את התבניות הישנות שצריך להיענות להן, ויש לנו כבר את ההבנה שהתבניות האלה אינן אמת אוניברסאלית ובוודאי לא הדבר היחיד שקיים, ובשביל לחיות את החיים המלאים והמוזנים עלינו לשנות את הראש שלנו, להוסיף עוד כמה הבנות לראש שלנו כדי שהפרופורציות שלנו ישתנו. כל התהליך הזה, עם כל תשומת הלב אליו, הוא תהליך שאותי אישית לא סיפק. במקום להוות, רציתי להיות במקום שאני כבר מוזנת. אני שואלת, מחפשת תשובות, מחפשת דרכים נוספות ובעצם זהו חלק מהישענות על החסר - במקום לראות מה עשיתי ולאן הגעתי, מתחילה הביקורת והתסכול ממשיך. הרבה פעמים תחושת השמחה ותחושת ההיות מועבת.

תלמידה: אני מרגישה על עצמי שכל העבודה על המודעות עשתה לי כל כך הרבה טוב. זה נתן  לי כל כך הרבה יכולת להתגבר על מצבים קשים. זה נתן לי את היכולת לקבל את הכאב והסבל כחלק מהחיים ולראות גם את הטוב שבזה או את המזל שזה קרה ככה כי זה יכול היה להיות יותר גרוע. זה אפשר לי, דווקא ברגעים הקשים, לחיות ב"מימד התשיעי", או להכניס את זה למימד הזה שיכול להכיל את הכול. אני מרגישה שינוי עצום בקטעים האלה. כשאני מדברת עם חברות, עם המשפחה, אני בעצם מדברת עם עצמי ועושה שכנוע עצמי, אשר עוזר לי מאוד המקום שאנחנו נמצאים בו. אני לא מצפה להיות מושלמת בכדור הארץ.

דורית: "שלם פירושו משלים את עצמנו כל הזמן" כדברי המדריכים - זאת ההפנמה הכי גדולה. אני מדברת על הקושי שלנו להרגיש שבעים כל הזמן.

תלמידה: דרך הפילאטיס שאני עושה אני מגלה הרבה דברים שקשורים גם לנפש ולא רק לגוף. הפחד מאובדן שליטה הוא אחד הפחדים שקיים אצלי מאוד חזק. אני מגלה את זה דרך ההתעמלות שאני עושה ומנסה לשחרר את זה כמה שאפשר. אני מרגישה שבקטעים של אובדן שליטה אני דואגת והולכת  לדפוסים הישנים.

דורית: כולנו כל כך הרבה שנים בתהליך הזה ועדיין לא הווים שובע למרות שיודעים את כל הדברים האלה ויכולים לדקלם וללמד אנשים אחרים. אין עדיין את היכולת ליהנות מה"יש" באשר הוא ולהיות במאה אחוז ב"יש" ולשבוע בכל רגע נתון של זמן. זה המקום של הזנה. כל דבר שקורה שאינו בסדר, המאיים על אובדן השליטה, מאיים על השינוי, לוחץ על כפתורים פנימיים שיש לכל אחד מאיתנו, האנרגיה זורמת "לסוגיה הגרעינית", לחוסר הביטחון, לחשש ולפחד. אנו עדיין לא יודעים לאסוף את האנרגיה אלינו ולהשאיר את הדלי שלנו מלא בפיזי, ברגשי, במנטאלי וברוחני. לכל אחד מאיתנו יש איזשהו תחום חיים ששם הוא אינו שבע המשפיע על כל החיים שלו, איזשהו תחום חיים שלא  מאפשר לנו לצאת החוצה עם כל הכישרונות והיכולות שלנו ולעשות את מה שאנחנו חולמים לעשות. אלה אותם המקומות שאנחנו לא ניזונים במאה אחוז ולא מרגישים ביטחון מלא וחופשיים להיות אנחנו. כשאדם מוזן במאה אחוז הוא גם מאוזן.

שאלה: האם המטרה היא להיות מאוזן במאה אחוז? אני לוקחת את העניין של משלים את עצמו כל הזמן, האם אנחנו לא צריכים להיות ברצף הזה של העלייה במעלה ההר? אנחנו לא עולים בשיפוע, אנחנו עולים במדרגות, לראות מאיפה התחלתי ולאן הגעתי ולא לאן אני עוד צריכה להגיע.

דורית: אני מדברת על החוויה של הזנה מלאה כאן ועכשיו כל רגע. אני לא מדברת על ה"איך" כמו לטפס למשל. האם במישור אין אפשרות להרגיש מוזנים?

תלמידה: האם זו שאיפה מציאותית? זה שוב להתחבר לחסר.

דורית: בעיני זו שאיפה מציאותית: להתחבר להזנה, להתחבר ל"יש" על בסיס קבוע ברמה כזאת שאנחנו כל הזמן מוזנים. אני אישית, בקטעים מסוימים, עדיין מתחברת ל"אין". מכיוון שיש לי ראייה רחבה (אליה וקוץ בה), ביכולתי לראות דברים לטווחים מאוד גדולים. לקח לי שנים על מנת להבין שזו יכולת שעלי לתרגמה למציאות פרופר. לתומי חשבתי שמה שאני קולטת, רואה, הוא בדיוק מה שיהא ומה שעלי לעשות הלכה למעשה. ציפיתי שכך יהא, שהחלומות פשוט יגשימו עצמם מעצמם, כך שנוצר פער בין האופציות שנפרשו לעיני רוחי לבין מה שיש כאן ועכשיו וברגע שנוצר פער בין החלום לבין המציאות נוצר חסר.

במשך כל שנות עבודתי פגשתי אנשים, ועדיין פוגשת, עם הרבה אכזבות בתחומים רומנטיים, בתחומים של הצלחות בעבודה. יש להם חלום, הם רואים לעיני הרוח איך צריכה להיות זוגיות, אבל זה לא מתקיים בצורה הזאת.המון  אנשים, לפחות אלה שפגשתי במשך כל שנות עבודתי, חווים פער בין איך שהם רואים את הדברים לבין איך שהם היו רוצים לראות את הדברים ואת עצמם: בזוגיות, בעבודה, עם הילדים. לא פגשתי הרבה אנשים (אם בכלל), שבאמת מרוצים ושבעים בכל שטחי החיים, המקבלים את עצמם כמות שהם, אוהבים את עצמם כמות שהם ומתוך כך אם האחרים, את החיים.

"פוקוס על היש", התמקדות רק במה שיש כאן, בכל מה שיש במובן של חוויה מבחינת התודעה שלנו, מאפשר מעבר "מאין ליש". התודעה שלנו אינה מתורגלת בהתחברות ל"יש". אני מדברת על שינוי התודעה על בסיס יומיומי טבעי, 365 ימים בשנה כל החיים. ליהנות מכל דבר שיש, מכל דבר שאנחנו לובשים, עונדים, מריחים, אוכלים, נוגעים וכו'. התודעה שלנו לא הולכת  למקום של ליהנות, היא הולכת למקום של מובן מאליו. למשל, "פעם כשנגיע לגן עדן"..., הכוונה לחיות בגן עדן את החיים עצמם, לחיות את השפע ואת העושר של מה שהחיים מציעים כאן, ולא לפחד לעשות משהו שמא לא יצליח לנו. פחד הכישלון הוא אחד הפחדים הרווחים בעולם. אנחנו לא ניגשים ללמוד ולעשות דברים שמא זה לא יהיה מספיק טוב כמו שאנחנו רוצים, רואים לעיני הרוח. המון דברים שיש לנו בראש איך אנחנו צריכים להיות, איך החיים צריכים להיות, ומראש איננו ניגשים אליהם בשל תבניות של חוסר ביטחון שזה לא יצליח לנו.

הנקודה היא לא לעשות עוד מאותו דבר, אלא כיצד ביכולתנו להיזון פיזית, רגשית, מנטאלית ורוחנית 24 שעות ביממה,  365 ימים בשנה, ועל זה לשים את הפוקוס. קופצים לנו הדפוסים האנושיים שכולנו חלק מהם. ככה יכולה התוכנה האנושית המבוססת על חסר ועל געגוע ליש, להשתנות. לזכור ש"התנסות = הצלחה והצלחה = התנסות", במקום להתמקד בתוצאה.

לא מזמן אמרו המדריכים שהתוצאה ממילא קורית, היא תוצר של ההתנהלות, ההתנהגות, העשייה, אי העשייה וכדומה. כל דבר שעושים או אומרים יש לו תוצאה, ולכן עלינו להיות ממוקדים בעשייה, לעשות מאה אחוז מכל הלב באמונה ובכיף את מה שאנו עושים. כמובן שיש הבדלים מאוד גדולים בתוצאה על פי הכוונה הפנימית: כוונה  פנימית א' יוצרת תוצאה א' וכוונה פנימית ב' יוצרת תוצאה ב'. גם זה לא תמיד מדויק. למשל, שני אנשים עומדים באור אדום ברמזור כשהכוונה הפנימית שלהם שונה, אחד מפחד שיתפוס אותו שוטר ורישיונו יישלל והשני מפני שהוא שומר בכך על עצמו ועל האחר, התוצאה היא אותה תוצאה = שניהם עומדים ברמזור. אנחנו עושים הרבה דברים מנקודות מבט אחרות. אחד עוזר לשני מאהבה, מחמלה, מאכפתיות, ואחר עוזר כדי שיגידו שהוא נהדר, על מנת לקבל חזרה. אנחנו לא אמורים להסתכל על התוצאה במובן של איזושהי מטרה שעומדת מאחורי ההתנסות. המטרה היא התנסות. את זה אנו עדיין לא תופסים.

הזנה, החיפוש באמת אחרי דרך שתסייע לכולנו לחיות בחוויה של שובע, חשובה בעיני ממדרגה ראשונה.

על פי הגישה ה"אדלריאנית", אותה למדתי ואימצתי לפני שנים רבות, הדבר הכי חשוב הוא תרומה ומועילות. תרומה ומועילות זה משהו שתמיד אפשרי לעשותו, ואינו תלוי באחר. אדלר אומר: "מה שקורה לנו בחיים אינו הגורם הקובע את גורלנו, אלא מה שאנו עושים עם מה שקורה לנו בחיים הוא הגורם הקובע את גורלנו". כלומר, החופש לתרום, להועיל, לבחור את ההתייחסות שלנו תמיד נמצא, אף אחד לא יכול לקחת את זה מאיתנו. על זה אני מדברת כהזנה.

 

 



חזרה לצמיחה רוחנית - 1

המימד התשיעי

דף הבית
נושא: הזנה = התבייתות על ה"יש"
קוד דף: vzbv = v,chh,u, gk v"ha"
 
קידום אתרים בניית אתרים